"אני רבקי" היא אומרת לי ומחייכת בביישנות. "חיכיתי המון זמן לפגוש אותך. אני מתרגשת עכשיו. מתרגשת וגם פוחדת כי אף פעם לא דברתי עם אף אחד על מה שאני הולכת לספר לך. רוצה לספר וגם חוששת. באתי מסביבה סגורה, שכולם שותקים בה תמיד כשמדובר בדברים של חדר המיטות. אני לא יכולה אפילו להשתמש במילה אחרת... את יכולה להבין את זה נכון?
אף פעם אימא שלי לא דברה איתי על מה קורה לי בגוף, למה פתאום בגיל 12.5 התחיל מין דימום מפחיד כזה. לא הייתי מוכנה ולא ידעתי מה לעשות, ובעיקר הייתי ממש מופתעת. אימא מלמלה כמה דברים לגבי צמר גפן או תחבושות, דחפה לי כמה מהן ליד וזהו. אני הרגשתי שגם לה זה ממש קשה. עדין, אחרי 8 לידות. אז שתקתי גם אני.
המשכתי לשתוק כשהרגשתי לפעמים איזה זרמים שם למטה. בתוך הבטן. באזור של המקום ממנו מתפנים בשירותים. מעין תחושה של דגדוג נעימה, מרגשת, שלא ידעתי בכלל איך לקרוא לה. מה לעשות איתה... שמתי לב שכאשר אני מסבנת במקלחת את האזור זה נעים לי ממש, אז זה מה שעשיתי. עצמתי עיניים וקצת נהניתי לי עד שתמיד היה מי שדפק בדלת וזרז אותי לא לגמור את המים החמים. שהזכיר לי שיש עוד אנשים בבית שמחכים להתקלח.
פגשתי את מנחם-מנדל כשהייתי בת 17. בשידוך. השדכנית בשכונה אמרה שהוא בחור טוב, עילוי, ביישן קצת אבל יהיה בעל טוב. אז הסכמתי. לא ידעתי כלום חוץ מזה שידעתי שמצפים ממני כבר להתחתן ולהפוך לאימא בעצמי. זה מקובל אצלנו בגיל הזה. לא רציתי להיות יוצאת דופן למרות שרציתי ללכת ללמוד הוראה לגיל הרך.
נפגשתי איתו 3 פעמים לפני החתונה אבל בקושי הסתכלתי עליו. כל כך התביישתי. גם בזמן טקס החתונה. לכן לא ממש ראיתי איך הוא נראה, מה הפנים שלו מביעות. לכן זה היה כל כך מוזר כשהיינו פתאום שנינו ביחד בחדר ייחוד לאחר טקס החתונה. בפעם הראשונה יכולנו להסתכל אחד על השנייה, לשמוע בברור את הקול, את טון הדיבור. הוא דווקא מצא חן בעיני. נראה לי עדין כזה. חושש ופוחד כמוני. שתינו קצת יין והחזקנו ידיים. לא הייתי מסוגלת לאכול כלום מרוב מתח. הרגשתי שגם היד שלו קצת מזיעה וידעתי שהוא בלחץ. בלי מילים. ככה זה אצלנו...
הזמן השקט הזה שלנו נגמר מהר מאוד. פתאום פתחו לנו את הדלת וגררו אותנו לאולם לרקוד במעגלים נפרדים. זה הרגיש כאילו נקרענו זה מזו. כמעט ולא ראיתי אותו יותר עד שעת לילה מאוחרת בה נלקחנו לדירה שהכינו לנו מבעוד מועד. היא הייתה מסודרת ונקייה אבל הרגישה כל כך זרה. רק רציתי לחזור הביתה, לחדר שלי עם 3 אחיותיי, למיטה המוכרת. עמדתי תקועה באמצע הסלון ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
לפתע שמעתי את מנחם מנדל מכחכח בגרונו. אומר לי בהיסוס מגומגם שכדאי שנלך לעשות את המצווה. הוא הביט על חדר השינה שהיה אפלולי ושקט. אני רגילה לעשות מה שאומרים לי אז התחלתי לנוע. בראש שלי עברו מיליון מחשבות: מה עכשיו להתפשט לידו? איזו בושה? מה בדיוק לעשות? וגם – תמיד אמרו לי לא, אל תחשבי על מה שקורה בין גבר לאישה, זה אסור. אבל פתאום זה מותר...
פתאום נזכרתי במה שאמרה לי מדריכת הכלות בפגישות לפני החתונה. לכי עם הכותונת לילה למקלחת, תתארגני לך שם. לאט ובשקט אבל אל תתני לו לחכות יותר מדי. חשוב שתהיי רגועה. תנשמי, תתפללי קצת ותגידי תודה ל-שם ששלח לך אותו. כך עשיתי.
לאחר זמן מה, לא יודעת בדיוק כמה, יצאתי מהאמבטיה לחדר השינה וראיתי אותו שוכב במיטה עם הפיג'מה שלו. הוא חיכה לי. שכב פשוט בשקט על הגב ולא אמר כלום כשראה אותי. לא ידעתי אם אני יפה בעיניו, או אפילו מוצאת חן. קיוויתי שכן. נשכבתי לידו והוא כיבה את האור. התחלתי לנשום בכבדות. ידעתי משהו על "המצווה", אבל חששתי נורא. בעיקר שיכאב.
מנחם מנדל הוריד את מכנסיו וביקש ממני להפשיל את הכותונת שלי. הוא נשכב מעלי, לוחץ את עצמו כנגד גופי. הרגשתי את המה שמו שם קשה, מתחכך בי ולפתע מנסה לחדור אלי. זה היה לא נוח ומוזר כי אפילו לא ידעתי שצריך לפשק את הרגליים. אף אחד לא אמר לי. הוא גם לא אמר מילה אלא המשיך להידחף קדימה ובסוף הצליח לחדור לגופי. חשתי כאב חד והשמעתי צעקה רמה, בודדת, עמוקה. מעולם לא חשתי בודדה כמו ברגע הזה."
רבקי משתתקת, נושמת בכבדות, מנגבת את עיניה עם פיסת טישו רכה. שתינו יושבות בחדר דוממות. הזמן נגמר אך איני יודעת כיצד לומר לה זאת. היא יודעת. היא הרי אלופה בלהבין רמזים, לנחש בין השורות. רבקי קמה בכבדות מהכיסא ואני רואה את בטנה ההרה. את פניה המתוחים, את הדמעות שמתגלגלות על לחייה.
"נפגש בשבוע הבא?" היא שואלת. אני מהנהנת בחיוב וצופה בה פונה לכיוון הדלת. חוזרת אל עולם הדממה שלה.