רוח נעימה של סתיו מלטפת את פני. אני מרימה מבטי אל השמים התכולים וחושבת עד כמה הטבע ממשיך להפתיע ולהפעים אותי ביופיו גם בזמן מלחמה. חושבת על הניגוד המשווע בין המוות, ההרס והרצחנות לבין היופי הזה מסביב. פער בלתי נתפס בין השכול והכאב לבין צפצוף הציפורים והשמש הממשיכה לזרוח מדי יום. זה רגע של שפיות בתוך תודעה כואבת ולב שותת דם בעקבות היום בו השמים נפלו עלינו.
אני נושמת עמוק, וחשה מדקרה של כאב באזור הלב. בדיוק כמו שהספרים מתארים. בה בעת אני חשה שלמרות הכאב אני צריכה להמשיך לנשום, לאסוף נשימות ורגעי שפיות, לקבל כוחות.
אז הנה כמה רגעים כאלה שאספתי במהלך הימים האחרונים:
- הרגע בו אני מריחה ריח של גשם השוטף את הרחובות ומביא עמו תחושה של התחדשות.
- הרגע בו טומי, נכדי הקטן ואני, קוראים בספר "המכוניות הגדול" שהוא אוהב כל כך. או מדביקים מדבקות, או נמצאים בגן השעשועים (למרות שברקע מקנן בי החשש מפני אזעקה ולאן אני רצה איתו).
- הרגע בו אני אופה עוגה טעימה לבני המשפחה שלי וחושבת על הארוחה המשפחתית הקרובה, עם שאני גם מהרהרת באלה שהמפגשים שלהם נטלו מהם, שלעולם יהיה שם כיסא ריק.
- הרגע בו אני נמצאת בשיעור התעמלות ומתמקדת רק בהנחיות של המורה.
- הרגע בו מתקיימת שיחה בחדר הטיפולים על זוגיות ומיניות שאינה קשורה למצבי טראומה ומלחמה.
- הרגע בו בן זוגי אמיר ואני מחבקים חיבוק חזק, עוטף ומנחם.
זהו. לא כל כך הרבה אבל אני ממשיכה לאסוף....
מציעה גם לכם/ן.
זה לא פשוט, לעתים מלווה באיזו תחושה של אשמה לא רציונלית. היו לי רגעים בהם תהיתי אם בכלל אוכל לשמוח שוב אי פעם. מקווה שכן.
אני מרגישה שאלה רגעים של קרני אור בתוך החושך. אני מחפשת את האור הזה כדי לא לשקוע, להתחזק, לנסות לעבור את הימים הקשים האלה.