פרידות בקשר, גם הקשר הטיפולי, הן חלק ממערך היחסים וחלק מהתהליך. לאחרונה נפרדתי ממספר מטפלים ונוכחתי לדעת שוב עד כמה רחב המנעד של התגובות וההתייחסויות. החל מלהגיע לתהליך של מספר פגישות ולסכם את התהליך ועד לשלוח הודעת ווטסאפ בלבד המיידעת על סיום.
בנוסף, לא פעם שמעתי מטופלים בטיפול זוגי האומרים לי ש"לא נעים להם מהמטפל/ת הפרטני... שהם בעצם רוצים לסיים את הטיפול אבל לא מעיזים לומר". מה שמעלה מחשבות על ריצוי, על הקושי להיות אותנטיים מול המטפל/ת, על שחזור אפשרי של יחסים הורה-ילד בהם אסור להביע רצון עצמאי.
אז הנה כמה מחשבות שלי לגבי פרידה בטיפולים נפשיים:
1. חשוב להגיע - יש חשיבות להגיע להיפרד, לפחות למפגש אחד. השיחה פנים אל פנים הינה משמעותית ומאפשרת עיבוד של התהליך שהתחיל מההודעה או השיחה הראשונה ועד ליום הפרידה. תהליך של מספר שיחות משרת אף הוא מטרה זו של עיבוד, סיום, פרידה באופן ממצה ויעיל יותר. בעיני, מפגש הפרידה יכול להוסיף נופך משמעותי לתהליך כולו סביב האינטגרציה של התכנים, הפרידה מהדמות שליוותה, הפרידה שלנו ממי שבא לבקש את עזרתנו.
2. לא כדאי לעקוף – יש לזכור שלא רק התהליך הטיפולי חשוב אלא גם הדרך בה אנו לומדים להיפרד. פרידה מכילה גם קושי וכאב, ולכן פעמים רבות אנשים מנסים להימנע מלפגוש רגשות אלה ולעקוף אותם. כמו בטיפול גם פה ההתמודדות עם רגשות אלה חשובה, מעצימה ולפיכך בעלת ערך.
3. הזכות להיפרד – יש חשיבות לכבד את רצונם של המטופלים/ות. טיפול הוא קשר, והפרידה יכולה להיות טעונה רגשית, גם אם המטופלים בחרו לסיימו. תחושות של אובדן ודאגה לגבי הצורך להסתדר לבד, כמו הקלה ומיצוי מתערבבות אלה באלה, ויכולות לבלבל ולהקשות עליהם/ן. לכן חשוב בעיני שגם המטפל/ת ידע לשחרר, לתת את ברכת הדרך ביחס להחלטה לסיים, לא להתעקש ולכפות המשך.
4. והכי חשוב – יש לזכור שכמו שאין אמת אחת הרי שגם פה קיימת הטרוגניות הנקשרת הן לקשר הטיפולי אך גם לאישיותם של המטופלים/ן, ליחסי האובייקט המופנמים שלהם ולבחירות כיצד להתנהל. עלי להודות שזה יכול להיות לעתים לא נעים עבורי כמטפלת, היות שהרגשתי מושקעת מאוד בתהליך. במצבים אלה אני שבה ומזכירה לעצמי שכנראה זה מה שהם יכולים/ות... זו דרכם. ושאין דרך אחת לפרידה.