בוקר סתווי, גשום ואפרורי ואני יושבת מול המחשב עם לב הולם מציפייה, מהתרגשות ומשמחה. הנה אני יכולה לבטא מעט מהמתחולל בנפשי בתוך כותלי האתר החדש שלי. אתר העתיד לשמש לי בית, בו אארח את המבקרים והמבקרות בו.
אני מתלבטת במה להתחיל, ואיזה חדר מחדרי לבבי לפתוח ומחליטה לשתף בהרהורי לגבי התמסרות הדדית בטיפול – נפשי ומיני.
שאלת ההתמסרות בטיפול, הנוגעת ליכולתי כמטפלת לשבת בחדר הטיפולים באופן שמחזיק את הרגע, את קיומם של שני סובייקטים בחדר (ולעתים אף יותר – בטיפול זוגי) ואת המתרחש בינינו – עולה שוב ושוב הן בעבודתי בבריאות הנפש, והן כמתמחה בטיפול מיני.
היא שבה ועולה בקליניקה שלי, למול מטופלי הפרטיים.
מול כלל מטופלי אני חשה מחויבת עד בלי די, אך גם שואלת את עצמי -
האם התמסרות משמעה לאבד את עצמי?
להתמסר עד בלי כלות?
לשים את העצמיות שלי בצד?
זה מרגיש ונשמע אלטרואיסטי מדי, לא מציאותי.
אדם חכם בשם עמנואל גנט הוא זה שטבע את המושג "התמסרות" בתהליכים טיפוליים, ואני מהרהרת בו שוב ושוב. אני שבה ומעיינת במאמרו הנפלא של בועז שלגי "החתול אכל לנו את הלשון – אבל קבלנו אותה בחזרה, בין הכרה הדדית להתמסרות משותפת" (שיחות, יולי 2014).
הקריאה, המבט הדינמי-התייחסותי המקיף שמציג שלגי מביאים לכך שלאט לאט אני מצליחה לנשום שוב בהקלה.
אז מה היא התמסרות הדדית בטיפול, בתהליך, בהקשבה?
במיוחד בתקופה כמו זו בה אנו חיים בה הזפזופ, המהירות, חוסר הסבלנות וההתמקדות בעצמנו כל כך נוכחים בחיינו. האם אני מסוגלת באמת להתמסר? להיות שם ברגעי הטיפול עם האדם שמולי? להחזיק ב"כאן ועכשיו" של המעשה הטיפולי? להיות סבלנית לרגעי המשבר והייאוש, תחושת האין-מוצא ואובדן התקווה?
חברה פעם אמרה לי שהתברכתי ב"הקשבה נדיבה" ושמחה אותי מאוד, אך גם זה מרגיש לי חלקי. אני נזכרת באחד ממטופלי ובקושי העצום שאני חווה לאפשר לו בטיפול "מרחב" לחקירה ולבדיקה של הגוף הפיזי, הגוף המנטאלי והדיאלוג ביניהם. שם, עולה שוב ושוב השאלה המהדהדת האם אני יכולה להתמסר גם לתהליכים בהם אני פוגשת את מה שקשה לי, מגעיל בעיני, קיצוני ואפילו מעוות.
תשובתו של שלגי, בעקבות גנט, אוגדן, בנג'מין ואחרים, מסייעת לי. היא מעמידה הקשר התייחסותי בו ההתמסרות בטיפול אינה שעבוד למטופל או לתהליך, ואינה גם רק בבחינת הכרה הדדית. אלא מייצגת תהליך דינמי בעל איכות מעברית, משתנה ומתחלפת.
איכות חוויה בה מתקיים מפגש אנושי המדגיש בו-זמנית הן את הדמיון והן את השונות. מפגש בו אני יכולה לאפשר לעצמי להיחדר נפשית, אך גם להתנתק ולהתרחק.
התמסרות משותפת, טוען שלגי, היא ההכרה "בהיותנו שזורים, חודרים הדדית ונפרדים, מתמסרים לאחר שבתוכי ולעצמי שבאחר... לדרך שבה אנו מפיחים חיים בעצמנו ומפיחים את עצמנו בחיים...".
התמסרות בטיפול המיני לוקחת בעיני, את התהליכים המורכבים האלה עוד צעד קדימה... ועל כך בפוסט הבא.