בפוסט הקודם, התחלתי לחקור את נושא ההתמסרות בטיפול. הפוסט הזה עוסק בסיפור של תנועה. תנועה בזמן, אך בעיקר - תנועה בתוך נפשי. הוא מביא את תמציתו של מסע אישי-מקצועי רב שנים המתייחס לצורך שלי להתמסר לחקור ולעסוק במיניות האנושית, כולל זו שלי, במגוון דרכים הלובשות ופושטות צורה, נטענות ללא הרף במשמעויות חדשות ומחודשות. כאלה המבטאות את המבט שלי פנימה והחוצה.
מבט מתפתח, משתנה, מעמיק וממשיך לברר.
מזה שנים רבות אני עוסקת בתחום המיניות – לומדת ומשתלמת, מדריכה, מנחה ומטפלת בזוגות המביאים עמם לחדר הטיפולים גם את הדינמיקה האינטימית של חייהם.
בחצי השנה האחרונה אני גם עובדת כמתמחה בטיפול מיני במרפאה לטיפול מיני בבית החולים "רעות" בתל-אביב. שנים רבות אני שואלת את עצמי על הכיוון המקצועי שמצאתי לעצמי . כיצד להבינו? מה הוא מעיד עלי ועל תפיסתי את העולם בו אני חיה?
יותר ויותר אני מרגישה שהמיניות שלי ושל רובנו הינה תחום עשיר ומרתק, מורכב ומסעיר, אך בה בעת הוא טומן בחובו קשיים וקונפליקטים רבים. מעבר להקשרים התייחסותיים של חברה, מגדר ותרבות אני מוצאת יותר ויותר עניין בתהליכים נפשיים הקשורים למיניות, מבטאים אותה ומתבטאים דרכה. אני יודעת היום שבשנות העשרים לחיי נמשכתי לעסוק בחינוך מיני, או במה שקוראים "חינוך למיניות בריאה" היות שמצאתי שם תקווה. כבר אז נוכחתי לדעת שגם בתהליך סדנאי, לא טיפולי, מאפשר המפגש עם הידע, העמדות והתפיסות גם מפגש עם עצמנו. עם זיכרונות עבר והתנסויות הווה, עם מחשבות ופנטזיות, רגשות ותחושות של מגעים שקבלנו ונתנו במהלך חיינו.
בתהליכים טיפוליים מעמיקים יותר הופך המפגש למרגש ומשמעותי היות שהוא מהווה פתח להסתכלות על "מאחורי הקלעים" של נפשנו. על חלקים מוגנים, לעתים מנותקים ומפוצלים שאנו משמרים ונושאים עמנו, לא בלי מצוקה רבה.
כוחה של הכניסה לאותו מרחב מוגן של מאחורי הקלעים מבטא את כוחו של תהליך טיפולי בו אדם נפגש עם עצמו ועם היער הסבוך של נפשו (רוזנהיים, 1990). רגעים בהם מכוונת אלומת אור ולו חלשה וקטנה לכיוון חלקים נסתרים, הפועלים באופן לא מודע שעמם לא היה מגע אך הם משפיעים על חייו. במהלך השנים צמחה בי ההכרה שהעיסוק הממושך שלי במיניות בריאה בא ממקום של קושי שלי לעסוק בעולם הפגיעה המינית וכל הסבל הכרוך בכך. הטרדות מיניות שעברתי, ושצילקו את נפשי, הביאו אותי לבצע סוג של עקיפה מלהתמודד עם מה שהכאיב לי ותפסתי כ"חולה" וכ"מעוות".
התנחמתי במחשבה, בה אני מחזיקה גם היום, שהעיסוק במיניות בריאה הינו גם אמצעי לבטא עמדה פמיניסטית ויכולת פעולה מסוימת. כזו הבאה להתריס מול המציאות של אי שוויון מגדרי, יחסי כוח ואלימות המופנית כלפי מי שנתפס כפגיע – ילדות, נערות, נשים.
אולם גם פה חל שינוי ובמשך הזמן יכולתי לפגוש את העובדה שלא מדובר רק במין הנשי אלא באלימות המופנית גם כלפי ילדים, נערים וגברים. המפנה ביכולתי לעסוק בעולם הפגיעה התחולל בשנה האחרונה בעקבות לימודי בנושא - טיפול דינמי בנפגעי פגיעות מיניות, במסגרת לימודי הסבה לעבודה סוציאלית קלינית באוניברסיטת חיפה.
הלימודים הקליניים אפשרו לי למצוא מרחב לחיפוש ולברור ובעיקר לנוע מ"מקומות" בהם שהיתי שנים רבות. אוורור מחשבתי ורגשי שהתקיים בשיעורים יצר תנועה נפשית היות שהייתה טמונה בו אפשרות לבחירה. לבחור לא להתמקם כמי שחשה אובייקט מיני, ילדה שלא ראו אותה ולא מספיק מוגנת ואהובה.
יכולת לבחור לפגוש גם את החלקים המתגרים, האפלים שבתוכי ובכך להרחיב את עצמי מבפנים. זאת במטרה להפוך לאישה ולמטפלת היכולה להכיל – קודם כול את עצמי אך גם את המציאות המורכבת אותה מביאים מטופלי לחדר הטיפולים. מציאות נפשית שאינה מדוברת ומעוררת תחושות בושה ואשמה. בה, בין היתר, יכולים להימשך לשני המינים, להתגרות מאקטים מיניים בעלי גוון סאדו-מזוכיסטי, אפילו ממעשי פגיעה, ולבטא פנטזיות מיניות אסורות. מציאות בה מתקיים "מרחב פוטנציאלי" המזהה את ההבדל בין ביטוי לבין מימוש בפועל.
אני חשה שהשנה וחצי האחרונות העמיקו והרחיבו את יכולת ההתמסרות שלי כמטפלת מינית. תוך שאני נפגשת בעצמי, וביער האפל שלי, אני בונה ומבססת את יכולתי לפגוש את עולמם הנפשי והמיני של מטופליי. המבט המשתנה שלי מלמד אותי כי מה שנחשב פעמים רבות כ"סוטה" וכ"מעוות" יכול, במצבים מסוימים, להרגיש כמושך וכמעורר מינית. אני מקווה שתהליך ההתמסרות שלי ימשיך לבסס את יכולתי לא להיבהל מדי, לא לשמוט את הדיאלוג – ביני לבין עצמי וביני לבין מי שבא לבקש עזרה, היות שמתוך התנועה והחיפוש צומחות התקווה, יכולת הבחירה והאפשרות לשינוי.
#מיניות #טיפול #טיפולמיני #טיפולזוגי #טיפולנפשי #אינטימיות #מסעאישי #פגיעהמינית #נערות #נשים #גברים