שלום, נעים להכיר, שמי אכזבה. כן, הרגש ההוא, שמשאיר בגרון טעם מר-חמצמץ ואת הלב מפרפר, הולם בעוז ואז פעימתו נחלשת... כזאת אני. משפיעה על סביבתי, עולה במהירות אך לא נעלמת. נשארת בסביבה... הופכת למוכרת על אף הטעם החמוץ בגרון ותחושת המרירות.
יש לי המון דוגמאות לרגעים האלה בהם אני עולה ומופיעה. כשאני חושבת על כך אני נזכרת בעיקר בנשים אותן אני פוגשת בתוך תהליכי טיפול זוגיים, כשהן כועסות ומתוסכלות עד עפר. כואבות את ההחמצות, חשות מתוסכלות ובודדות. אני מבינה לליבן ויחד עם זאת נוכחת לדעת עד כמה אני מכאיבה להן. פוצעת את נשמתן.
אחת מהן היא ענבל. היא מכירה אותי, האכזבה, היטב. ענבל מתאכזבת מדוד, בן הזוג שלה, שוב ושוב. כל פעם בגין משהו אחר, אם כי ימי הולדת הם בעיקר משוכה שהוא מתקשה לדלג מעליה. יודע כמעט בוודאות שהוא שוב יאכזב אותה וזה כמובן מרפה את ידיו. פעם היא מוכיחה אותו על כך ששכח את יום הולדתה, ולא זכר לתכנן בייביסיטר לילדים. פעם אחרת, בשנה אחרת, על כך שלא קנה את מה שמזמן בקשה ממנו. כך אני עולה בגרונה של ענבל, עוטפת את ליבה, הופכת אותה בתחילה לכועסת ולאחר מכן למרירה ולבסוף למרוחקת. דוד כבר מתקשה להגיע אליה, גם אם הוא מתנצל או מסביר את עצמו. אני אז יודעת שאני – האכזבה – לא מאפשרת התקרבות ביניהם.
מכרה ותיקה אחרת שלי היא שירן, היא ואני מכירות היטב. שנים היא אומרת לשחר, החבר שלה בשמונה השנים האחרונות, שהיא לא יודעת מה היא בדיוק רוצה בחייה... שנים היא מחכה שהוא יבין את המצוקה שלה, שידע להכיל אותה ובעצם, הכי חשוב, שידע לכוון אותה. בדבריה טמונה הציפייה הלא מודעת שאולי בעצם הוא ידע לפתור בשבילה איך להתמודד עם תחושת חוסר הערך המקננת בה. אבל מה קורה במקום זאת? הוא נבהל ממנה, מהכעס המתגלגל שלה, מהטענות הדוקרות והנשנות שלה. אז הוא משתבלל ומתרחק... ומה שמעצים אותי, האכזבה, ואלי נלווית תחושת בדידות חריפה. תחושות מתסכלות ומתישות הגורמות לכך ששירן מתרחקת משחר גם היא.
הנה שוב, לכאורה הצלחתי, יצרתי מרחק עצום בין בני הזוג, עליו הם מתקשים לגשר.
אז לכל המאוכזבים והמאוכזבות בקשרים הזוגיים הנה כמה נקודות למחשבה:
אכזבה היא רגש עוצמתי, אנושי, אך גם בעל פוטנציאל רעיל לקשרים בכלל וזוגיים בפרט.
האכזבה לא צריכה הרבה, כמה פעמים של פספוסים, מספר שנים של אי הבנות. תחושה מזדחלת של ציפיות גבוהות מדי והרגשה תדירה של -"אני תמיד מאכזב/ת אותו/ה". זהו, הנה היא מקננת לה בקשר. צובעת אותו בצבעים מרים של ייאוש וחוסר אונים.
לאכזבה יש תמיד המון הנמקות (ראציונליזציות) המסבירות את נוכחותה. "הוא לא עשה את מה שציפיתי ממנו... היא לא הקשיבה למה שבקשתי... הוא היה אמור להבין ללא מילים ש...". ציפיות גבוהות מדי, לא תמיד מודעות אפילו לצד המצפה, ולכן לא תמיד מובנות למי שמצפים ממנו...
נדמה לי שאנחנו הנשים עדין מחזיקות פעמים רבות יותר מהגברים את הציפיה הלא ריאלית שיבינו אותנו ללא מילים. אם את מזהה את עצמך כ-כזו, ומתחילה להבין שהציפייה הזו היא מקור לאכזבה ולרעילות בפני עצמה, אז בבקשה נסי לזוז משם.
וכל מי שמצפה שבן או בת הזוג יצילו אותו מעצמו, מהקושי לעשות שינוי, להעז ולעוף, אז בבקשה דעו שזו ציפייה שאינה באמת אפשרית. רק אנחנו יכולים לסייע לעצמנו למצוא כנפיים, כוחות, מנוע פנימי לתנועה. כן, עזרה ותמיכה מאוד מאוד חשובות ועוזרות, אך הן באות בנוסף. לא במקום.
ואחרון חביב: ההתמודדות עם האכזבה חשובה משום שהיא רגש כל כך עוצמתי. היא נותנת מעין לגיטימציה להמשיך לכעוס, אשליה שאני צודק/ת" ולכן מרחיקה ולא מאפשרת שינוי. הדיאלוג הפנימי איתה כל כך חשוב. לברר ולמצוא באילו נקודות מבט עוד אפשר להסתכל על בן או בת הזוג? להתעקש לא לשהות שם. לברוח רחוק עד כמה שאפשר... כדי למצוא הבנה וקרבה, חמלה ויכולת שוב לאהוב.
