"כשאני נמצאת בחברה חדשה אני פשוט קופאת" מספרת עינב. "אני מקפידה לא לזוז.
לא לעשות שום תנועה. אני חוששת שאולי מישהו מבחוץ יזהה את החרדה שלי.
את הלחץ מפני מה יגידו עלי. אני ממש מתקשה להקשיב למה שמדברים ופשוט עסוקה
לגמרי באיך אחרים רואים אותי" היא מוסיפה בעצב.
אני מקשיבה ושואלת אותה: "האם את יודעת להגיד איך זה מרגיש בגוף?", "כן, אני נעשית
כבדה עד שאיני יכולה לזוז. בקושי נושמת. כמו מין שיתוק כזה", היא עונה.
"...ואיפה הכובד זה נמצא בגוף?" אני ממשיכה לבדוק עמה. "בכל מקום.
אני מתקפלת לתנוחה עוברית. נאספת כול כולי. לא רוצה לנוע כלל. רק רוצה להישאר כך
ולהגן על עצמי", היא יודעת לומר.
שתינו שותקות. מהרהרות במה שנאמר כרגע. בתגובה החריפה למצבים חברתיים המוכרת לה
כל כך ובה בעת מתסכלת אותה מאוד. "האם את יכולה ללכת אחורה בזמן ולבדוק באם התחושה
הזו מוכרת לך מחייך בשלב כלשהו?" אני מבקשת ממנה. קצת להפתעתי עינב יודעת ללא היסוס.
"כשהייתי בת 10 אבי נהג לעזור לי בשיעורי הבית באנגלית. אם לא ידעתי משהו הוא מאוד
כעס עלי וקרא לי בשמות. "טיפשה", "בינונית" "אפס".
אם הייתי עונה לו הוא היה מרים יד. מעיף לי סטירה חזקה שהייתה זורקת אותי לפינת החדר
על הרצפה. למדתי שכדי שהוא לא יתרגז עלי וכדי שהמכות יפסקו, אני צריכה להשתבלל ככה
אל תוך תוכי. להיות שקטה, לא לענות לו, בקושי לזוז. אחרת הוא לא יירגע", היא מתארת.
"זה נשמע לי כמו מצב של כניעה מלאה. בדומה לבעל חיים הנצמד לסלע למשל, מסתתר
מאחורי צבעי ההסוואה שלו שמא יזהה אותו הטורף הפוטנציאלי שלו", אני מגיבה.
מרגישה בעצמי סוג של צמרמורת בכל גופי לשמע תחושותיה וניסיון החיים הקשה שהיא מעלה
הרגע, בפעם הראשונה בטיפול.
"נכון. לגמרי. למדתי שאם אהיה לגמרי שקטה, אראה לגמרי כנועה, כמי שקבלה לחלוטין את
דעתו ועמידתו, אז אני בטוחה.", היא מוסיפה. "רק אז הוא לא יטרוף אותי". עינת בוכייה בשקט,
מנגבת שוב ושוב את עיניה הדומעות.
צר לי עליה ובאותו זמן אני מלאת הערכה לעבודה הטיפולית ולהתמודדות עם הכאב שהייתה מוכנה
לעשות עמי. אני חשה נפעמת מכוחותיה ומהתוכן הרגשי שעלה בינינו בעקבות הקשב לגוף.
דרך עבודה שאני לומדת עכשיו – פסיכותרפיה דינמית-חווייתית מואצת, טיפול בו לשפת הגוף,
לתחושותיו ולרגשות העולים בנו יש מקום מרכזי בתהליך של הפגת הבדידות הקיומית שלנו.
השיחה עם עינב ביטאה את התפיסה הטיפולית לפיה הגוף החכם שלנו אוצר בתוכו את התחושות
השונות שעלו בנו במהלך שנות חיינו ומה שעלינו לעשות בטיפול הוא ללמוד להקשיב להן, לזהותן
ולחברן לאירועי חיים משמעותיים כדי ליצור תנועה נפשית של שינוי. אנחנו נמשיך להקשיב לו.
