סיפור בהמשכים: פרק זמן של שבוע לא נראה ארוך במיוחד אבל יכולים לקרות בו הרבה דברים משמעותיים. המון... העולם יכול להשתנות לגמרי. זה מה שקרה לאורן, לאשתו עופרה ולידידתה דורי. אז בואו ועקבו פרק אחר פרק, שבוע אחר שבוע, ותוכלו לגלות מה קרה לאורן, לעופרה ולדורי.
אורן, יום שני:
קולות השדרן ברדיו מודיעים שתמה מהדורת החדשות של השעה חמש, ומוזיקת בין־ערביים נעימה מתחילה לזרום לאוויר. אני יושב בספסל האחורי של המונית ושומע את נהג המונית מדבר אליי, שואל משהו בציפייה דרוכה. מרגיש לי שהוא מחכה שאענה לו כדי שתשובתי תאפשר לו לספר לי על עצמו.
מצאתי לי יום לא לקחת את האוטו, אני חושב לעצמי בציניות. לפניי נסיעה של כשעה הביתה מהמשרד, לרוב אני נותן שירות ומתקן תקלות במחשבים. בכל פעם במקום אחר, אבל עכשיו אני מרגיש "גמור", לגמרי גמור.
בעייפות ובזהירות אני שואל, "מה אמרת?" והוא עונה מייד, "רואים שאתה מת מעייפות. מה קרה? אשתך זרקה אותך מהבית? זה מה שקרה לי פעם... לפני כמה שנים רבנו, והיא העיפה אותי החוצה. את כל הבגדים זרקה לי דרך החלון. איזה בלאגן, אל תשאל," הוא מספר לי ומחייך אליי דרך המראה.
אז לא אני לא שואל. נושם עמוק ומתרווח קצת במושב האחורי. נהנה מהמוזיקה הרכה המתנגנת ברקע ומהתחושה שהמונית נקייה, מדיפה ריח של מטהר אוויר בריח לימון, המפיץ הרגשה של ניקיון וסדר. אני מניח את הראש אחורה, עוצם את עיניי בתקווה שהוא יבין שאני באמת מת מעייפות ויעזוב אותי. באימא'שלך, אני חושב בליבי, אם היית יודע מה עבר עליי באמת בשבוע האחרון, לא היית מאמין.
מבעד לצלילי המוזיקה עולה למול עיניי דמותה של עופרה, האישה שאני נשוי לה כבר עשרים וחמש שנה. פנים יפות ומתוקות, גובה בינוני, קצת עודף משקל שנאסף עם השנים, בעיקר בתחת, אבל בעיניי היא חמודה אמיתית, אני עדיין נמשך אליה גם אחרי כל השנים שאנחנו ביחד. אני חושב על זה ששמתי לב שכבר כמה שבועות היא מסתובבת מתוחה, עצבנית ולא מרוצה. ניסיתי לבדוק איתה מה קורה לה, והתשובה הכי טובה שקיבלתי הייתה שהיא סתם עייפה, בעיות בעבודה, והבנים מדאיגים אותה. אני מתעטף במחשבותיי וכאילו לא נמצא במונית. רק הגוף שם, אבל הראש לגמרי במקום אחר. בפגישה האחרונה שלי עם עופרה.
לפני יומיים, כשחזרתי הביתה מקריית טבעון לאחר נהיגה של כשעתיים, היא חיכתה לי בסלון. כשנכנסתי הביתה קלטתי מייד את המזוודה הקטנה האדומה שלה, זו שהיא לוקחת לטיולים שלנו בחו"ל, עומדת בפינת האוכל ואותה יושבת על הכורסה שמול הטלוויזיה, זו כורסה שהיא בכלל לא אוהבת, חשבתי לעצמי. תמיד קיטרה עליה שהיא כבדה למראה, מגושמת כזו. והנה היא יושבת עליה, נראה שמחכה לי.
"מה נשמע, קרה משהו?" שאלתי כשאני שם את צרור המפתחות בצלוחית הקרמיקה הצבעונית, שהכינה פעם בחוג, שעומדת על שידה קטנה מעץ בכניסה לבית. היא לא ענתה. הסתכלתי לעברה והתחלתי להתקרב. ראיתי שהיא כולה רועדת ובוכה בשקט. התחלתי להיבהל.
"מה קרה?" חזרתי על עצמי. "מישהו מת? נפצע? די, דברי, אני מת מפחד לראות אותך ככה." עופרה ניסתה להתעשת. היא שאפה שאיפה עמוקה של אוויר וניסתה למחות את דמעותיה עם פיסת הטישו שאחזה בידה. היא הרימה את מבטה והסתכלה עליי במבט עצוב. מה זה עצוב. מפחיד ממש.
"אורן... תשמע, קשה לי להגיד לך את זה, כבר הרבה זמן שאני מסתובבת עם זה בבטן," היא דיברה בקול חרישי.
"מה זה 'זה'? את חולה?" שאלתי במתח רב. הרגשתי שאני חייב לשבת. הרגליים פשוט רעדו לי פתאום וקרסתי לתוך הספה.
"לא, לא, מה פתאום חולה?" ענתה במהירות. "זה בכלל עניין אחר. אני בכלל לא יודעת איך להתחיל להגיד לך את זה, אז אגיד ישירות. האמת היא שהתאהבתי באישה. קוראים לה דורי, והיא ממש נהדרת. הרומן בינינו נמשך כבר כחצי שנה. חשבתי על זה הרבה ,והבנתי שאני בת חמישים וחמש ומרגישה שאני רוצה לחיות איתה את המשך חיי." עופרה עצרה והביטה בי ישירות שוב בדריכות. "לכן אני עוזבת את הבית לשבוע, אולי יותר. אני רוצה לבדוק איך זה לחיות איתה. הבנים כבר גדולים ואתה תסתדר, אני מאמינה," הוסיפה בחיוך שהרגיש קצת מר.
נשמתי עמוק. הלב שלי דפק בחוזקה. פתאום הרגשתי שאני עומד להתעלף. חשתי חולשה כללית בכל הגוף. עופרה ראתה את זה וקמה במהירות להביא לי מים. היא הגישה לי את הכוס ביד רועדת, ואני, בלי להביט בה, הושטתי את היד ולקחתי את אותה מידה. גם היד שלי רעדה, ולאחר שלגמתי לגימה גדולה מצאתי בתוכי את הכוח לשאול אותה ,"מי זו דורי בכלל? ואיפה פגשת אותה?" "נפגשנו פעם במסיבה של החברה שעבדת בה. קראו לה אז דורית, חלקתם את אותו החדר, אז אתה בטח זוכר אותה," השיבה עופרה במהירות.
זכרתי. בטח שזכרתי. פעם אפילו זיינתי אותה בחדר הצילומים בסוף היום כשאף אחד לא היה כבר במשרד, הייתי שתוי, היא וגם אני רצינו קצת כיף. היא גם אמרה משהו על זה שהיא אוהבת גם נשים. אבל לא ממש התייחסתי. זה לא כל כך עניין אותי. והנה, הפתעה.
כל כך הופתעתי שלא יכולתי לדבר. בלעתי את הרוק בכוח ורק הנהנתי בראשי. מאז אני לא מסוגל להגיד יותר מכמה מילים, לא לעופרה, לא בעבודה ובטח שלא במונית.
אני לא שם לב, אבל הנה אני בבית. אני כאילו מתעורר מחלום ושם לב שהמונית עומדת והנהג מתבונן בי בחמלה דרך המראה האמצעית. "הגענו, איך אתה משלם?" הוא שואל.
בלי לדבר אני מוציא את הסלולרי לשלם ולאחר מכן, כשהדלת כבר חצי פתוחה, אני אומר לו בקול מתנצל, "סליחה שלא עניתי לך קודם. אל תשאל איזה שבוע עבר אליי," הוא מחייך ומניף את ידו בביטול. "הכול בסדר אח שלי," הוא אומר. "יהיה טוב."
"בטוח", אני עונה לו, ומביט מעלה אל החלון הגדול שבסלון.
החלון חשוך. עופרה לא שם.
