סיפור בהמשכים: פרק זמן של שבוע לא נראה ארוך במיוחד אבל יכולים לקרות בו הרבה דברים משמעותיים. המון... העולם יכול להשתנות לגמרי. זה מה שקרה לאורן, לאשתו עופרה ולידידתה דורי. הפרק הראשון עסק באורן ובמה שקרה לו ביום שני. והפעם, הפרק עוסק בעופרה ובמה שקרה לה ביום שלישי... מזמינה אתכם לקרוא ולהמשיך לעקוב.
עופרה, יום שלישי:
אני שוכבת במיטה עירומה ונהנית ממגע הסדין הלבן שמתחת לגופי. הוא מתוח כמו שאני אוהבת, אם כי יש בו עכשיו קפלים רכים, תזכורת למה שקרה כאן לפני כמה דקות. אני מכוסה בשמיכת פוך רכה וקלה, העטופה גם היא בציפה מאותו בד. "כותנה מצרית, נדמה לי שכך קוראים לבד הזה", אני חושבת לעצמי. "כמה נעים. בבית אין לנו דברים כאלה כי אורן תמיד התנגד להשקיע בפרטים קטנים, באיכות המצעים או המגבות. תמיד הטיף לי לשמור על תקציב מאוזן, כאילו זה מה שישבור אותנו".
אני פולטת בשקט אנחה קטנה, ומסבה את ראשי לעבר דורי, הנעה בקלילות בחדר השינה, לבושה בכותונת לילה קצרה ודקה, החושפת את גופה השזוף והשרירי. היא רואה שאני מתבוננת בה ומפנה את ראשה אליי, מחייכת וקורצת לי. אנחנו פורצות בצחוק, שיש בו שחרור והנאה ותחושת שטותניקיות, שמעולם לא הייתה לי עם אורן, או שלא הרגשתי בינינו כבר הרבה זמן.
לפני יומיים בלבד הגעתי אליה, והנה אני שוכבת פה כאילו זה הבית שלי, מרגישה מרוצה ושלווה. הרגע סיימנו את מעשה האהבה שלנו והתחושה המפעמת בי היא שדורי יודעת לגעת בי, לנשק אותי ואצבעותיה מוצאות את דרכן למקומות העונג בגופי. אני מקווה שכך גם היא מרגישה. אני משתדלת, אף שהיא היותר מנוסה מבין שתינו.
"מה אני מכירה ויודעת בעצם?" אני חושבת לעצמי. "את הגוף של אורן ואולי של איזה נועם, שפעם ממש מזמן, עוד לפני שהכרתי את אורן, שכבתי איתו בפעם הראשונה. זהו. לא יותר מזה". תמיד רציתי להתנסות מינית עם נשים ולא העזתי. זה הפחיד אותי. אני נזכרת ומתמתחת בעונג מתחת לשמיכה. "די, גמרתי עם לפחד. סיימתי עם לרצות את אורן וכל המשפחה שלי. עכשיו תורי". המחשבות מעוררות בי צמרמורת של עונג, אך גם דפיקות לב ותחושת התרגשות, כזו של מי שעומדת בפתחה של הרפתקה מסעירה.
דורי מתקרבת אלי ומתגנבת מתחת לשמיכה. היא שולחת יד ארוכה לעברי ואוספת אותי אליה. כשאני מונחת על צידי וראשי על חזה, היא שואלת אותי בסקרנות, "מה את כזו מהורהרת? על מה את חושבת?" קולה נעים ומתעניין, לא שיפוטי. אני חשה בטוחה בחיקה, ושאפשר לספר לה הכול. פתאום, עוד לפני שהספקתי לענות, מהבהב הטלפון הסלולרי שלי ואני נפנית רגע בחוסר רצון לבדוק את ההודעה. לרגע חשבתי שאולי אחד הבנים מחפש אותי, אך אני מגלה שזו הודעה מאורן. הוא חזר לבית ריק והוא שבור. רוצה שנדבר, ננסה לתקן את היחסים. הוא אפילו מוכן ללכת לטיפול זוגי כמו שביקשתי ממנו במשך שנים. "עכשיו הוא מוכן?" אני כועסת בתוכי. "טוב, אז מאוחר מדי." אני בוחרת לא לענות לו וחוזרת לחיקה החמים של דורי.
היא עדין מצפה לתשובה. "אולי תצחקי עליי, אבל חשבתי לעצמי שטוב לי כל כך פה איתך, ושאני רק מקווה שאת מרגישה אותו הדבר," אני עונה בחיוך מהוסס. איני רגילה לדבר בכנות על רגשותיי, אני חשה חוסר ביטחון לעשות זאת על אף שאנו מכירות כבר כשישה חודשים.
דורי מחייכת אליי ומלטפת את שיערי ומגיעה משם אל כתפי והזרוע החשופה שלי. "אל תדאגי יפה שלי," היא אומרת במתיקות. "הכול בסדר, וזו גם לא תחרות ביצוע. הרי תחרויות במיטה ולהתעסק עם ביצועים כל כך מאפיין גברים. לא אותי," היא מוסיפה בהחלטיות. "אני יודעת," אני עונה, כשליבי מנתר בתוכי לשמע דבריה. "אני מכירה רק את אורן, את מה שהוא אהב, וגם שם הייתי כמו חצי רובוט כי בתוכי ידעתי שאני לא במקום הנכון. גם אם הכחשתי את זה ביני לביני. הייתי קצת מתה מהלכת כל כך הרבה שנים," אני נאנחת.
"ואיך אורן הגיב לזה?" שואלת אותי דורי בעניין. אני חשה אותה כל כך קשובה אליי, וזה נעים לי מאוד.
"הוא ניסה 'ללמד' אותי כל מיני תנוחות ותנועות שהוא אוהב. ניסיתי, אבל זה לא כל כך עבד כי הרי זה לא בא באמת מהלב. יש לו איזו תנוחה של לחדור כשהוא מאחוריי, שהוא ממש אוהב ואני ממש לא. זה מרגיש לי כל כך מנוכר," הסברתי קצת בפרוטרוט.
"אה, התנוחה הזו? אני מכירה אותה אצלו," עונה לי דורי בהיסח הדעת, וכשהיא קולטת מה אמרה היא לפתע משתתקת. אני נושאת אליה את עיניי בפליאה. רואה את פניה מאדימות ואותה נושכת את שפתה התחתונה במבוכה. שתיקה מוחלטת השתררה בחדר השינה.
בבת אחת ניתקים גופותינו.
