סיפור בהמשכים: פרק זמן של שבוע לא נראה ארוך במיוחד אבל יכולים לקרות בו הרבה דברים משמעותיים. המון... העולם יכול להשתנות לגמרי. זה מה שקרה לאורן, לאשתו עופרה ולידידתה דורי. הפרק הקודם עסק בעופרה ובמה שקרה לה ביום חמישי. והפעם, הפרק עוסק בדורי ובמה שקרה לה ביום שישי... מזמינה אתכם לקרוא ולהמשיך לעקוב.
דורי – יום שישי:
יממה עברה מאז שעופרה החליטה שהיא עוד נשארת איתי. למרות שסיפרה לי על כך אתמול במשרדה, והבטיחה שהיא לא ממהרת לחזור הביתה לאורן, היא מרגישה לי עדיין רחוקה. יממה מלאת שתיקות בינינו, של ריחוק מהורהר ושל גוף שאינו נוגע בגוף השני עברה עלינו. אני מרגישה מתייסרת בתוכי. כואבת את כאבה אך בה בעת גם מצטערת שבכלל דברתי כשסיפרה לי על אורן. מריצה שוב ושוב את הסיטואציה בראשי וכמי שכותבת תסריט מנסה לעשות עליו הגהה, לתקן. זה כמובן בלתי אפשרי.
כבר יום שישי אחרי הצהריים ושקט נעים משתרר מסביב. מבשר את בואה של השבת, את תחילתו של סוף השבוע ואת היכולת להניח לדברים ולהירגע. אולם בתוכי קשה לי להרפות. אני מתארת לעצמי שגם עופרה מתייסרת, ואני רוצה שהיא לא תוותר עלי, עלינו. איני יכולה לעשות משהו באופן פעיל אז אני מבשלת, מקווה שניחוחות המרק והפשטידה הממלאים את חלל הבית ירככו במשהו את האוירה המתוחה השוררת בו.
ואכן עופרה נכנסת למטבח, מביטה סביב ואומרת "ריח טוב. מה את מכינה?" היא לא מתקרבת, לא מלטפת, ככה מרחוק.
"מרק עגבניות ופשטידת בצל" אני עונה באגביות, ולעצמי חושבת "מה שסיפרת לי שאת אוהבת". "אוסיף גם סלט ירוק טרי ויש לנו ארוחה שלמה" אני ממשיכה לשתף, ומסתובבת בחצי סיבוב להביט בה.
היא מחייכת. מבינה מיד שיש פה ניסיון להגיע אל ליבה דרך האוכל. חיוך מאופק אבל אני מסתפקת בזה ונאחזת בו כקרן של תקווה. קלושה אבל תקווה.
"תרצי לבחור לנו איזה בקבוק יין מהאוסף שם?" אני שואלת ומצביעה בסנטרי על הארון הקטן בו אני שומרת בקבוקי יין שונים, כאלה שאינם צריכים קירור.
היא מהנהנת וללא מילים ניגשת לארון, פותחת אותו ובוחרת בקבוק. היא פונה אלי ומראה לי את בחירתה. אני מחייכת ומהנהנת. "בחירה מצוינת" אני אומרת לה.
"דרך אגב, החלטתי לעזוב את אורן" היא אומרת ביובש כמציינת עובדה פשוטה. "אני עוד לא יודעת יהיה איתנו. צריכה עוד קצת זמן. אפשרי?" היא שואלת ותולה בי את מבטה.
"בטח", אני מוצאת את עצמי עונה לה. "קחי את הזמן, רק שבסוף תחליטי שאת נשארת איתי" אני מתלוצצת, ספק בצחוק וספק ברצינות.
שתינו מחייכות, אני חיוך רחב אך עופרה חיוך קטן בלבד.
"מתי אוכלים?" היא שואלת בתגובה. "אני הולכת לצלצל לבנים החיילים שלי ולראות מה שלומם" ויוצאת מהמטבח עוד בטרם עניתי.
אני עומדת מול הכיריים ומרגישה שביציאתה מהמטבח לקחה איתה עופרה את האויר. אני נושמת נשימה עמוקה וחוזרת לבחוש את המרק בתנועות מדודות המחזירות לי תחושה מסוימת של שליטה.
"מה????" מרעידה צעקה את חלל הבית. "נפצעת אתה אומר?" אני שומעת את עופרה שואלת בקול רועד.
המטבח הקטן כאילו הוחשך בבת אחת.
