סיפור בהמשכים: פרק זמן של שבוע לא נראה ארוך במיוחד אבל יכולים לקרות בו הרבה דברים משמעותיים. המון... העולם יכול להשתנות לגמרי. זה מה שקרה לאורן, לאשתו עופרה ולידידתה דורי. הפרק הקודם עסק בדורי ובמה שקרה לה ביום רביעי. והפעם, הפרק עוסק באורן ובמה שקרה לו ביום חמישי... מזמינה אתכם לקרוא ולהמשיך לעקוב.
אורן – יום חמישי:
אני מתעורר באחת לצלצול השעון המעורר של הסלולרי. החדר חשוך למרות שהשעה שמונה בבוקר, ואני מבולבל, חש קצת כמו בהנגאובר, ברגעים הכבדים האלה של הבוקר אחרי שעות של שתייה בלילה שלפני. פתאום הטלפון שלי מהבהב ואני רואה הודעה מעופרה. אני מתרגש, נזכר, חרדה שוטפת את גופי, מין לחץ כזה בחזה המערבל את הקרביים, וליבי דופק במהירות.
"היום בהפסקת צהריים בקנטינה שליד העבודה שלי?" היא כותבת בלי שלום ומה שלומך. ישר ולעניין. זה מאוד לא אופייני לה, אני חושב לעצמי.
"כן, בסדר, אגיע," אני עונה מייד, בלי לחשוב, ובסגנון דומה. נושם נשימה עמוקה ומתרומם מהמיטה דרך הצד, כמו שתמיד אמרו שצריך. אני שם לב שיש לי זקפת בוקר, אך במקום לשמוח על האזכור הזה של הגוף שמתפקד, אני קצת נבוך. זה כל כך לא מתאים עכשיו, כאילו מישהו רואה ולמישהו איכפת, אני אומר לעצמי במרירות מסוימת.
במקלחת, מתחת לזרם המים החמים, אני חושב ומדמיין את השיחה שאנהל עם עופרה. "חשוב שאהיה קשוב, מאופק, לא להתווכח. וכן, בהחלט, אם יהיה צריך, להתחנן. בכל זאת, אנחנו נשואים עשרים וחמש שנה, יש לנו תאומים שמשרתים בצבא ולא יודעים כלום ושום דבר על המתרחש." רק המחשבה עליהם, על יותם ואיתמר, גורמת לי לצביטה בלב, כזו של החמצה וחשש. "איך הם יגיבו כשישמעו שאימם עזבה את הבית?" אני תוהה בחרדה.
אני מגיע לקנטינה בזמן, מקפיד לא לאחר. לא רוצה להרגיז את עופרה. מרחוק אני רואה שהיא כבר יושבת בפנים, ליד החלון הגדול. עפרה נראית לי מתוחה ומשובללת בתוך עצמה. אני יודע לזהות את שפת הגוף שלה מרחוק, לוקח נשימה עמוקה, פותח את הדלת של המסעדה וצועד לעברה.
"היי עופרה," אני אומר ורוכן לנשקה על הלחי.
היא מביטה לעברי, מפטירה, "היי" לקוני ונרתעת מהמחווה הגופנית.
אני נדרך, אך לא מגיב ומתיישב מולה. אני רואה כיצד ידה ממוללת איזו מפית ושם לב שעל הקמיצה היא עדיין עונדת את הטבעת מכסף עם עיטור הדג והכוכבים, שקנינו ביחד בחופשה בסיני. עופרה תמיד אהבה אותה, אך אני תוהה האם זה סימן שיש לי עוד סיכוי. לפניה, על השולחן, מונחת כוס מים מלאה בחציה.
"מה שלומך? רוצה שנזמין משהו לשתות?" אני שואל, מישיר מבט ומחייך אליה חיוך חם.
עופרה מביטה בי לרגע ומסיטה את מבטה. "עוד מעט נזמין. רציתי לדבר איתך על משהו. שלומי לא כל כך טוב, למען האמת," היא מתחילה לומר, מבטה מרחף בחלל המסעדה. "הייתי כל כך בטוחה בקשר הזה עם דורי, שאני סוף סוף עושה את הצעד הנכון אחרי שנים של היסוסים, אבל יש מכשול שאותו לא צפיתי," היא נאנחת בכאב.
אני מחסיר פעימה. "לא יכול להיות שהיא יודעת," אני חושב לעצמי.
"למה את מתכוונת במכשול?" אני שואל בנעימות, אך בפנים כולי לחוץ ומכווץ.
"לזה שפעם הזדיינתם," היא עונה ישירות ומסתכלת בי היישר לתוך עיניי. "זוכר, לפני שנתיים, בערב החברה ההוא שהיה בלי בני ובנות זוג? ידעתי שמשהו קרה כשהגעת הביתה. באת ממש מאוחר ורצת מיד להתקלח. היית מרוחק. לא הסתכלת לי בעיניים כששאלתי אותך איך היה," היא מזכירה לי. ניכר שהיא זוכרת היטב את הערב ההוא.
אני מרגיש קרוע בתוכי. כל כך לא נעים. מהרגע הזה אני חושש כבר במשך שנתיים. כמה אכלתי את הלב על שאיבדתי את שיקול הדעת, כמה פחדתי שעופרה תגלה ולעולם לא תסלח לי. אני בדרך כלל לא מודה בכלום. הפעם אני מחליט לפעול באופן שונה. החלטה שלא לגמרי מודעת אך מרגישה לי מהבטן כנכונה. בולע את הרוק שהצטבר לי בתוך הפה, ומרגיש כמי שקופץ לבור שחור ועמוק בלי לדעת מה יהיה. אני מת לשקר, לטשטש, אבל יודע שזה רגע של מבחן בעבורי, ולכן אני לוקח עוד נשימה עמוקה ואומר בהיסוס-מה, "נכון. זו הייתה טעות, מעידה חד־פעמית, אירוע לא חשוב. היינו שתויים, ואני כל כך מתנצל. זה לא קרה יותר, לא איתה ולא עם אף אחת אחריה. תאמיני לי שאין לזה שום קשר אלינו ואל מה שאני מרגיש כלפייך. שום קשר. את תמיד היית ועדיין אהבת חיי," אני מדגיש ומסתכל ברוך בעיניה.
עופרה כאילו לא מקשיבה. היא לוקחת לידיה איזה ינשוף קטן וצבעוני המשמש כמחזיק מפיות ומתבוננת בו. "יפה, נכון?" היא אומרת לי ומצביעה בראשה על הינשוף.
אני משתתק. מרכין את ראשי ומודע לכך שגורלי נתון עכשיו בידיה.
