"אז מה אם סימסת לי והזכרת שאני צריכה להעביר את האוטו טסט? זעמה מיכל על ליאור. "אני מזכירה לך שכל היום הייתי עם עידו על הידיים בגלל שהוא בבידוד".
"לא יכולתי להגיע לזה בכלל בשבוע האחרון. הרי כל פעם ילד אחר בבידוד, כל פעם שגרת החיים מופרת ואני בכלל לא מצליחה להגיע לעבודה שלי" היא מוסיפה בתסכול.
ליאור מבין לליבה, מכיר את המצוקה, אך מחזיק בעצמו חוסר אונים וציפייה שהיא תתפקד בכל מה שהוא אינו מצליח לעשות.
הוא עצמו טרוד בעבודתו, ואיכשהו, בדינמיקה המגדרית השגורה והמוכרת, היא זו שנושאת יותר בעומס הבידודים ושגרת הבית.
בדינמיקה הזוגית שלהם, ליאור בתפקיד הסמן הימני המזכיר את מה שצריך לתפעל, תוך שהוא מצפה ממיכל שתתפעל.
הוא מסמן את הבעיות, לטענתה, ואילו היא אמורה להיות זו שמביאה עמה את הפתרונות. דבר מעייף ומתיש מאוד.
בני הזוג הגיעו לטיפול לפני מספר חודשים בשל המרחק שנפער ביניהם עם הולדת הילדים. עגלת החיים הפכה לכבדה יותר ויותר, וכל אחד התחיל להחזיק "במושכות" מבלי לדבר עם השני/ה מספיק, סוג של סחיבת עומס החיים במקביל, בנפרד, כמעט ללא דיאלוג, במתח ובשתיקה.
בתקופות כאלה עולה כמעט באופן אוטומטי חלוקת העבודה המגדרית המסורתית בה נשים רבות, למרות היותן משכילות ובעלות קריירה מקצועית, נאלצות להתפשר יותר ולהיות נוכחות יותר בבית. כך גם אצל מיכל וליאור למרות היותה עצמאית בעלת עסק מצליח.
המתחים וחילוקי הדעות הועצמו עכשיו עם התפרצות נגיף האומיקרון. אני חשה אצלם, ואצל זוגות רבים אחרים, שגלי הנגיף מכים בהם, בכולנו, בחוזקה ומטלטלים את שגרת עולמנו. בעיקר משום שלרגע עלתה התקווה והייתה הרגשה שהחיסונים מביאים ישועה. כבר היינו משוכנעים שהמגיפה נסוגה ושגרת החיים שלנו הולכת לחזור אלינו: מקומות בילוי נפתחו, חזרו הנסיעות לחו"ל, חזרנו למפגשים החברתיים החשובים כל כך לשפיותנו.
אני מרגישה בקליניקה את המצוקה הגוברת, את העייפות והשחיקה מחיים בצל המגפה. שחיקה שעולה בעיקר אצל זוגות עם ילדים צעירים הפוקדים את מערכות החינוך שנסגרות ונפתחות לסירוגין.
כל הורה מכיר את ההודעה המתחילה ב-"הורים יקרים" וחושש ממנה. מה עכשיו ייפול עלינו? עלי? איך נתארגן בהתאם עם החזקת העבודה והצורך להתפרנס?
עיקר הקושי בעיני היא הדינמיקה לה אני קוראת "דינמיקת ה-לקחו לי", הנה חשבתי שמצאתי עבודה, או בדיוק התחלתי עבודה חדשה, או שתכננו לצאת לחופשה, או ללכת למסיבה, או להזמין חברים ו- "לקחו לי". לא רק את האירוע הקונקרטי אלא את התקווה, את המשאלה לשינוי, לחיים שאחרי המגיפה, לנורמאליות המוכרת של שגרת חיים לחוצה אבל עם יכולת לצאת לחופשות, למסעדות ולבלות.
מציאות זו מערערת ומשפיעה על הביטחון העצמי ומצב הרוח. לרבים מאיתנו אלו ימים של שפל ועייפות המחייבים חיפוש אחר מקורות למשמעות ולשמחה.
הנה כמה שאלות שאני מציעה לנו לשאול את עצמנו:
האם גם אני בתחושה שמשהו נלקח ממני?
אם כן - מה נלקח ממני? באילו תחומי חיים?
איך אני מתמודד/ת עם החוויה המטלטלת הזו?
אני מזמינה אתכם לשתף בתגובות,
לפעמים שיתוף מוליד רעיונות מעוררי השראה.