"חשבתי הרבה על מה שדברנו" פתח הפעם טל את השיחה השנייה של הטיפול. "הרבה זמן התנגדתי להגיע לטיפול, חשבתי שאנחנו יכולים להתמודד לבד. פתאום הבנתי שמיקי נורא נורא מאוכזבת ממני. כועסת כבר הרגשתי אבל עכשיו היא ממש מאוכזבת. הבטחתי לה חיים יפים כשהתחתנו ופישלתי", פניו מתכרכמים בעצב.
מיקי נותרת חתומת פנים. שפת גופה משדרת הן את הכעס והן את האכזבה אך גם דמעה קטנה מבצבצת בזווית עינה.
היא בוחרת להתעלם ממנו ופונה לכיווני: "את פשוט לא יודעת כמה ניסיתי לשדל אותו להתקרב, לגעת, להתחבק אפילו הוא לא הסכים. אני זוכרת פעם, בתחילת הנישואין שלנו, היינו בארוחת ערב משפחתית גדולה בה חיפשתי כל הזמן את מבט עיניו. רציתי שהוא יביט בי ואני בו כדי שנדע שבתוך כל ההמון אנשים הזה אנחנו שייכים זה לזו. אבל הוא התחמק ממני. אפילו מבט ישיר לא הצליח ליצור איתי".
טל זוכר גם הוא את הארוחה ואינו מתווכח. "הייתי ממש נבוך, לא ידעתי מה בדיוק היא רוצה ממני. למרות גילי המבוגר יחסית לא היו לי ממש התנסויות אמיתיות של קשר ממושך עם אף אחת. המערכת הזוגית הכי ארוכה הייתה עם מישהי שהייתה צעירה ממני ב-10 שנים וגם זה נמשך רק כחצי שנה. אני לא יודע להגיד לך למה... מה שאני כן יודע זה שחששתי שלא "יעמוד לי" לידה, שהיא תרצה סקס באופן טבעי ואני לא אוכל לבצע. אז התרחקתי שוב ושוב." מסר מרכזי נוסף "הונח" בחלל חדר הטיפולים – חרדת ביצוע קשה, כבר מתחילת הקשר הזוגי, שיצרה אצל טל חוסר ביטחון ותחושת כישלון. בבחינת "נבואה שתגשים את עצמה".
חרדת ביצוע היא תופעה מוכרת לגברים רבים. מתח, חוסר ביטחון עצמי, התרגשות של קשר חדש או חוויה של ביקורת וכעסים בתוך המערכת הזוגית – הם רק חלק מהגורמים ליצירת חרדה גבוהה המכווצת את כלי הדם ומונעת מהם להזרים דם לחללים הספוגיים של הפין במטרה ליצור זקפה – מלאה או חלקית. בטיפול הפסיכו-סקסואלי נבדוק האם זו תופעה שקרתה מאז ומתמיד, ונקרא לה סימפטום ראשוני, או שהיא מתרחשת מדי פעם – במצבים שונים כפי שהזכרתי מעלה. אז מדובר בסימפטום מצבי, שניוני, והטיפול צפוי להיות קל יותר. זאת היות שלגבר יש חוויה מוכרת – גופנית ורגשית – של יכולת לזקפה, ליחסי מין מלאים.
"אז איך חייתם יחד במשך 12 שנה?" אני שואלת. "ומה קרה כשרציתם ילדים?"
בני הזוג מחייכים ולרגע החדר מואר בתחושת שמחה.