אני מקשיבה לה וחושבת על הפיצול התודעתי של מדונה – זונה, קדושה – קדשה עמו חי טל כל השנים. פיצול תודעתי הוא אחת הדרכים בהן אנו מתמודדים עם מה שמעורר בנו חרדה; הפיצול אינו מודע והופך לסוג של עכבה מנטלית עמוקה ומושרשת. כך למשל, ראה טל במיקי "אישה טהורה, א-מינית, סוג של מדונה" היות שהתקשה לראותה כסובייקט מלא - אישה בשר ודם המוצאת חן בעיניו מכל בחינה – נפשית ומינית.
"תמיד הייתי חסר ביטחון ליד נשים", הוא מספר לי בפגישה אישית עמו. "הן הקסימו אותי אבל גם הלחיצו.
כשהתחלתי להתנסות מינית גיליתי שפעמים רבות לא עומד לי. למדתי בהדרגה דרכים לטשטש את העובדה על ידי זה ששיחקתי אותה זה שלא ממש רוצה, כמו שקרה לי עם מיקי. בכלל לא הבנתי שמדובר בתופעה מוכרת – "חרדת ביצוע" – עד שהגעתי לטיפול", הוא מוסיף.
"האם שוחחת על כך אי פעם עם חבר, קרוב משפחה או איש טיפול?" שאלתי.
"לא, את יודעת איך זה אנחנו הגברים. שותקים לנו ומחזיקים בפנים את כל הבעיות. זה אכל אותי מבפנים אבל לא ידעתי איך לשנות את הדפוס שבו התנהלתי. ראיתי שהיא נפגעת אבל לא ידעתי גם איך להתקרב ואיך לשוחח איתה".
תגובתו של טל אינה מפתיעה לצערי. שתיקת הגברים בנוגע למה שאישי, רגשי או עלול לפגוע בתדמיתם הגברית אינה חדשה. כתב על כך גם טרנס ריל בספרו האייקוני "אני לא רוצה לדבר על זה – על המורשת הסמויה של דיכאון גברי ואיך אפשר להשתחרר ממנה" (1999, הוצאת עם עובד). שתיקה שהיא תוצאה של חינוך פטריארכלי המנציח את הגבריות ההגמונית כחייבת תמיד לשלוט ברגש ולתפקד. לדברי ריל הרי ש"החינוך המסורתי חושף נערים וגברים לסכנה כפולה: בשלב הראשון הוא דורש כריתה של חלקים שלמים בנפש. אחר כך הא מלמד אותם לא להודות בגעגועיהם לחלקים אלה שאבדו".
באופן דומה כך גם טל ניסה במשך שנים להכחיד בתוכו את הרגישות הרבה שלו, את הצד הפגיע והחרד ולהתכחש לו. היבטים שהגוף ניסה לבטא שוב ושוב אך הוא לא יכול היה להקשיב, להבין, לתת לרגשות אלה הכרה. בתהליך של להתרחק מעצמו הוא גם התרחק מהאישה שאהב וגרם לה סבל רב. אי לכך, הכאב הנפשי של מיקי הפך המרכז של שיחותינו הזוגיות במשך מספר חודשים. היא הייתה בחוויה פוסט-טראומטית ברורה של קורבן ו"כרית אגרוף", והיינו חייבים לעבדו כדי שאכן יוכל להיות לטל ולקשר עמו סיכוי להמשיך.