"הגענו אליך רגע לפני שאנחנו מתגרשים" אומרת לי מיקי (מיכל) באנחה. היא ובן זוגה טל יושבים מולי כאנשים אבלים, חפויי ראש. היא לוקחת נשימה עמוקה ומוסיפה: "כבר 12 שנה אנחנו ביחד וזה פשוט לא מסתדר. למרות שהתחתנו מאהבה זה מרגיש גהינום בינינו. אני מרגישה שטל כל הזמן מאשים אותי בכל מה שקורה, גם בבית ועם הילדים וגם במיטה".
היא לוקחת נשימה עמוקה ומסתכלת על טל. הוא מצידו מהנהן, מרכין את ראשו, מסכים עמה. אני פונה אליו במבט שואל והוא מתחיל ואומר: "כשראיתי את מיקי לראשונה חשבתי שאלת המזל של החיים היא לצידי. היא הייתה לבושה בחולצה לבנה ובמכנסיים לבנים וכל כולה שדרה איזו תמימות וטהרה. כמו מלאך. ממש הוקסמתי.
התאהבתי בה מיד וידעתי שאני רוצה שהיא תהיה אשתי. כבר הייתי בן 34 וזה התאים לי מאוד להתחתן איתה. לא שינה לי בכלל שהיא צעירה ממני ב-7 שנים." הוא עוצר ומחייך אליה, אך היא מסבה את ראשה. היא מכירה את הסיפור, חשבתי לעצמי, אך חיה מדי יום, במשך שנים, את מה שהתקלקל וטעם הקלקול כנראה מר עד מאד.
"אז מה קרה? מה התקלקל" אני שואלת אותו. "אני לא בדיוק יודע להגיד לך. אני רק יודע שהייתי ממש לחוץ להתקרב אליה, לגעת בה, לשכב איתה. נמשכתי אליה מאוד אבל זה הרגיש לי שכאילו היא טהורה מדי בשביל סקס... שזה לא מתאים. אז התרחקתי."
מיקי מגחכת בבוז למשמע דבריו. "הוא לא ניסה ליזום אף פעם סקס, אף פעם נגיעה אינטימית." אני מתפלאת לשמע דבריה, והיא כאילו מנחשת את מחשבותיי מסבירה מדוע בכל זאת בחרה בו. "כבר מתחילת הקשר הרגשתי שגם אני מתאהבת בו, ראיתי שהוא איש טוב ושכנראה יהיה אבא טוב. גדלנו שנינו באותה שכונה וזה הרגיש לי מעין מוכרות כזו נעימה. סוג של לחזור הביתה אחרי כמה שנים שחייתי בתל אביב."
דבריה מעוררים בי את ההרהורים על הבחירות הזוגיות שאנו עושים – המודעות והלא מודעות. ברמה המודעת מיקי מסבירה בברור את הבחירה. הדמיון הוא מרכיב חשוב בבחירה הזוגית והנה איש שהיא מכירה את הוריו, את משפחתו, את הרקע ממנו הוא הגיע. משהו בהתנהלותו נגע בליבה, אולי דווקא כי לא "התנפל" עליה כמו גברים אחרים שהכירה. היא יצרה במחשבתה דימוי של אדם טוב שיתאים לה לחיות עמו.
"יעבור לו... הוא עוד יתקרב אלי..." ניחמה את עצמה מבלי לשער את המחסומים המנטליים המהדהדים אצל טל.