יעל ודן חיים ביחד מזה כשלוש שנים, ובשנה האחרונה התחתנו והיא נמצאת בחודשי הריונה הראשונים.
במהלך שנה זו שמה לב יעל שהיא לוקחת על עצמה יותר ויותר את מטלות הבית ואת האחריות לרווחתו של דן. זאת למרות הצהרותיו של דן בנוגע להיותו גבר "המחובר לצד הנשי שלו", שוויוני ואכפתי.
מדי יום היא חשה שקיים מעין גבול סמוי, בלתי מדובר אך מוחשי ביניהם. גבול דק החוצץ ביניהם לגבי מידת האכפתיות בנוגע לחלוקת נטל הבית, ומשליך גם על ההתנהלות ביחס לסדרי עדיפויות כספיים ולניהול הזמן הפנוי. היא שואלת את עצמה, ולעתים גם את בן זוגה, מה בדיוק קורה פה? ואיך דברים השתנו?
הרי הם שוחחו הרבה פעמים ביניהם על לעשות את הדברים ביחד, כל כך בשונה מהוריה – שם אמה הייתה בתפקיד המסורתי של עקרת בית ואימא במשרה מלאה.
יעל גם מרגישה שהיא "חרמנית" ורוצה יחסי מין יותר מדן, אך מבקרת את עצמה וחושבת (בינה לבין עצמה) שהיא מגזימה. התשוקה המינית העזה העולה בה מעלה בה גם בושה והרהור שאולי תשוקה כזו לא מתאימה למישהי שעומדת להיות אימא.
דן, מצדו, מרגיש שהוא באמת רוצה להיות שותף אך שוב ושוב גולש לתפקיד ה"עוזר". הוא מודה, בעיקר בינו לבין עצמו, שיש נוחות מסוימת במיקום זה. נוחות הנובעת מכך שעיקר נטל האחריות לא מוטל עליו.
לפעמים הוא חש רגשות אשמה היות שגם יעל, כמוהו, עובדת במשרה מלאה, אך מנחם את עצמו שההיריון משפיע עליה, וחשוב לה "לקנן", קרי לטפל בענייני הבית, יותר מאשר לו.
הנושא המיני מטריד אותו, אך הוא חושב לעצמו שהוא הרי עובד כל כך קשה בשביל שיחיו ברווחה, ושבכך הוא מתפקד בהתאם לציפיות גבריות שיש לו מעצמו, ועם הזמן הוא ידע טוב יותר לשלב את הדברים. בינו לבין עצמו יודע דן שהוא מתגרה בקלות במהלך היום כשהוא רואה סביבו נשים זרות, נאות ומושכות, שעימן אין לו כל קשר.
התשוקה הפוחתת בקרבתה של יעל לא ברורה לו, והוא פותר את הנושא על ידי מחשבה על עייפותו הרבה מחד ומסירותו היומיומית כלפיה מאידך.
אז מה באמת קורה בין יעל ודן? האם מציאות זו, שכה מוכרת לזוגות רבים, יכולה להשתנות או שעם כל הקדמה והרוח הפמיניסטית נגזר עלינו הנשים לשמש תמיד בתפקידים כפולים: משמרת אחת בעבודה מחוץ לבית ומשמרת שנייה, מסורתית ומוכרת, בתוכו?
האם נגזר עלינו להתבייש בתשוקתנו ולהמשיך לדכאה? ומה בעצם קורה גם לגברים "טובים" כמו דן בתוך קשר זוגי, מחייב וארוך טווח? קשר שבו הם נמצאים מרצון ומבחירה.
מהדברים עולה סוגיה מרכזית של הדדיות. הציפייה להדדיות בקשר זוגי נמצאה במחקר שערכתי במסגרת עבודת הדוקטורט שלי, ולה קראתי "צמיחתה של נורמת ההדדיות". הכוונה לתהליך בו נערות מצפות להדדיות רגשית ומינית בתוך קשרים רומנטיים ציפייה אותה מוצאים הנערים כמוצדקת וכלגיטימית, והם מכוונים להיענות לה. זאת בדומה לציפייתה של יעל מדן להדדיות, והבנתו של דן הרואה בציפייה זו מובנת ולגיטימית.
הבנה זו מעידה על תהליכי שינוי חשובים, שמשמעותם בין היתר - תזוזה נשית וגברית ממיקומים פטריאכליים והירארכיים לכיוונים שוויוניים יותר. לכן יש להעמיק בה כדי להבינה.
את הדיון בסוגיית הדדיות אני בוחרת לעשות בעזרת ספרה הנודע של ג'סיקה בנג'מין "כבלי האהבה".
בספר זה דנה הפסיכואנליטיקנית במושגים של הדדיות ושליטה, תוך שהיא מבקרת את המודל האדיפלי – כפי שהוצג על ידי פרויד ומתריסה מולו.
לאורך הספר היא שבה וטוענת כי הסתכלות הרואה באב כייצוג של חופש ויכולת פעולה למול האם שמהווה אובייקט פסיבי למימוש צרכיו של התינוק/ת - חוטאת לאמת.
תפיסה זו, חברתית ונפשית, יוצרת ומשמרת פיצול בנפשם של נערים וגברים. פיצול המתבסס על תפיסה לא שוויונית של גבריות ושל נשיות, המקשה עליהם לראות בבנות זוגם כשוות להם, בעלות רגשות, צרכים ודחפים מיניים (ואחרים) משל עצמן.
בנג'מין גורסת שיש לראות את האם כדמות פעילה שאינה פסיבית כלל, ואת היחסים הראשוניים, כאלה שבינה לבין תינוקה, כבסיס חשוב ללמידת יחסים הדדיים, אינטר-סובייקטיביים.
יחסים שמשמעותם הרגשית רבת ערך. דרך יחסים אלה הפעוטים לומדים ולומדות לתקשר עם הסביבה ולבנות את הבסיס ההדדי ליחסים שבין סובייקט לסובייקט. מדובר בתפיסת מערכת הקשר כבעלת מימד שוויוני, וההכרה ששני הצדדים הינם בני אדם עם רגשות, צרכים ומחשבות משלהם. הכרה מסוג זה מתקבעת כייצוג נפשי פנימי ומקבלת עם הזמן משמעות מוסרית וערכית.
המחברת אף מזכירה לנו שתהליכים דינמים, תוך-נפשיים, אלה אינם קורים במרחב נטול הקשר תרבותי, חברתי והיסטורי. היות שהקשר זה של המרחב הציבורי משפיע ומעצב גם את זה הפרטי. לפיכך, גם אם נגדל בבית הורים שוויוני יחסית עדין, עם צאתנו לעולם החברתי שמסביבנו, נושפע מייצוגים שכיחים אלה של "אב" משחרר ו"אם" פסיבית, כייצוגים של גבריות ונשיות הגמונים. נראה כי גם בבתים בהם מתרחקים ההורים במידה מסוימת ממיקומי זהות אלה, עדין הם מתקיימים בתודעה ועלינו לשאת ולתת עמם.
אם נחזור לדן וליעל הרי שמדברים אלה עולה כי מאוד קשה להשתחרר מתפיסות מסורתיות של גבריות ונשיות. אמנם דן ויעל חשופים לשיחים חברתיים חדשים המציגים נשיות לא רק על בסיס אימהות, נתינה וטיפול באחרים, וגבריות – לא רק ככובשת מינית ומנותקת מרגשות. אמנם שניהם מתכוונים להיות נוכחים בקורס הכנה ללידה ושניהם מטפלים במשק הבית, ובכל זאת מתקיים פער ביניהם, המטריד את שניהם.
מסיפורם האישי, המייצג זוגות צעירים נוספים בהם אני מטפלת כמטפלת זוגית, עולה ומהדהדת מסקנתה של בנג'מין, המתריעה שההיאחזות בהירארכיה המגדרית משמעותה פיצול נפשי וקושי של נערים להתייחס לבת זוגם כאל סובייקט. להערכתי מקבלת מסקנה זו משמעות חדשה, סמויה יותר, היות שאנו חיים במציאות מתעתעת בה תהליכי מגדר אי שוויוניים מתקיימים גם "במחתרת" ואינם ברורים וחותכים כבעבר.
לאור קביעתה של המחברת כי ההיאחזות בהירארכיה המגדרית משמעותה פיצול נפשי וקושי של נערים להתייחס לבת זוגם כאל סובייקט, הרי ש"צמיחתה של נורמת ההדדיות" במרחב הזוגי של בני נוער, מעידה שהבסיס ליחסים זוגיים בקרב אנשים צעירים נטען במשמעויות חדשות ונוספות.
בסיס זה אינו צבוע בלעדית בצבעים של יחסי שליטה, הכפפה והירארכיה מגדרית, אלא מקבל גוונים אינטר-סובייקטיביים. גוונים של הדדיות בהם לשני הצדדים יש מרחב זכאויות זהה לתבוע נאמנות רגשית ומינית ומחויבות לאינטימיות.
מעניין לראות שבתחילת הקשר הזוגי, בתקופת החיזור, וכן בגילאים צעירים יותר, תבניות הפעולה הרגשיות, המחשבתיות והמיניות של שני הצדדים הינן מסורתיות מבחינה מגדרית. הנערות "שוכחות" שאף הן יכולות לרצות, לתבוע ולבחור, במידה רבה משום שהן להוטות לרצות – רגשית ומינית.
האתוס החברתי הרווח של "תעשי מה שאת יכולה כדי שהוא לא יעזוב אותך" מהדהד בתודעתן והופך למצפן מרכזי המכוון את בחירותיהן. נראה כי ההיאחזות בתפיסות הירארכיות מגדריות אינה מהווה מכשול רק עבור נערים אלא גם עבורן. היא מחלישה אותן ואת יכולתן להכיר בערכן העצמי ובחשיבות תפקידן בתוך המרחב האינטימי.
יחד עם זאת, ככל שהן מתבגרות הן מסוגלות להתרחק מציוויים אלה ולתבוע את ההדדיות הנשאפת. ויתרה מזאת. נראה שכיום יותר ויותר חוקרות (כמו גיליגן (2008) וג'יאורדני ושותפותיה, 2006) סבורות שדווקא הנערות והנשים הן אלה היכולות לסייע לנערים להתרחק ממיקומי זהות פטריארכליים במרחב האינטימי.
יכולתן ליצור קשרים אינטר-סובייקטיביים בעלי משמעות אינטימית מגלמת בתוכה את האפשרות ללמוד מהי אינטימיות כחלק מיכולת הלמידה החברתית ואת האפשרות לחצות את הקווים. קרי לעבור בשלום תהליכים של "מעבר לצד השני" עבור נערים, שמשמעותם ללמוד לפתח יחסים אינטר-סובייקטיבים ואינטימיים, שאינם מכוונים לקודים של גבריות הגמונית.
מהדברים עולה המלכוד עבור שני המינים: על שני המינים מוטלת משימה זוגית להתרחק ולהיחלץ מהדימוי של אמהות ונשיות כ"מזינות" באופן פסיבי ושל אבות וגברים כייצוגים של אסרטיבית וחופש פעולה. דימויים המעמיקים את הפיצול בין נשיות לבין גבריות ומרחיקים מבסיס יחסים של הדדיות.
במקביל, עולה כנדרשת מערכת יחסים של הדדיות כמבוססת על יחסים אינטר-סובייקטיבים. הבנה זו מתבססת על מימד אנדרוגני, כזה המטשטש את ההבדלים בין המינים, ומסייעת להרחיב את טווח הזכאויות ההדדי ואת החופש לפעול, להרגיש ולחשוב.
במרחב מסוג זה תשוקה מינית אינה בהכרח רק גברית וכמיהה להקמת משפחה וקן יציב אינה רק נשית.