העבודה הטיפולית מאתגרת לפעמים בהיבטים שאינם צפויים. בנוסף למצוקה עמה מגיעים האנשים, התמודדויות עם דילמות סבוכות, טראומות עבר ואתגרים של ההווה, עולים מצבים מפתיעים בהם אנו אמורים להחריש, להכיל ולקבל. אבל מה קורה לנו בפנים?
הנה כמה דברים שלא נעז לומר או אפילו לדבר עליהם:
1. "די, תפסיקי כבר עם הטישו הזה" – למול מטופלת שאינה מפסיקה לקנח את אפה.
2. "למה באת עם הגופייה הזו שחושפת יותר מדי?" – בתגובה למטופל המגיע בקיץ עם גופיה חושפת בתי שחי שעירים וחלק מחזהו.
3. "חייבת לפתוח את החלון" – בתגובה לריח גוף לא נעים או ריח דיאודורנט/בושם חריפים מדי.
4. "לא באמת מתאים לי שתחלוץ פה נעליים ותשב יחף" – בתגובה למי שיושב מולי ועושה זאת (גם לאחר שביקש "רשות").
5. "קשה לי עם כל המלל הזה" – בתגובה למטופלים שלא מפסיקים לדבר, חוזרים על עצמם/ן במשך דקות ארוכות.
6. "אני רוצה שהפגישה הזו כבר תסתיים" – לאור פגישה קשה בה, בנוסף למצוקה שעלתה, אני גם נאשמת ותחת ביקורת נוקבת.
וכן, אני יודעת שלכל דבר יש היבט קליני, אבחנתי, בעל ערך, אבל גם מטפל/ת הוא בן אדם שלפעמים קשה לו...
