הוא תופס אותה בחוזקה ומטה את ראשו כלפי ראשה. שפתיהם נפגשות, לשונו חודרת אל פיה והיא מרגישה את כולו קרוב אליה. היא נענית, מלטפת את עורפו ומסניפה את ריחו הטוב לתוכה. שניהם עומדים, נשענים כנגד הקיר, התשוקה גורמת להלמות ליבם להתגבר. היא מרגישה כיצד היא נרטבת "שם למטה" ואת זקפתו המתעוררת כנגד גופה... זוהי פנטזיה מינית אחת מהן אין-ספור אפשרויות. תסריטים מיניים ש"רצים" לנו בראש, תוצר של סרטים שראינו, ספרים שקראנו ואולי גם הרבה שעות פורנוגרפיה שצרכנו, ובמקרה הטוב – גם של חוויות שחווינו.
אולם כל מה שכול כך מדליק אותנו, לעתים הולך וכבה בתוך השגרה – הפרנסה, גידול הילדים, משק הבית וכל מה שנכלל בה.
גם אם זו שגרה מבורכת, בה יש תחושת חברות וסיפוק, קרבה והנאה מה"ביחד". זוגות בקליניקה מפרטים על המון תוכניות, עשייה משותפת כמו פגישות עם חברים, נסיעות לחופשה עם בני משפחה, טיולים, אירוח עד שלא מוצאים זמן למיניות ביניהם. באתגרים העומדים בפני קשרים מונוגאמיים עסק יום העיון האחרון של איט"ם (האיגוד הישראלי לטיפול מיני), ובעקבותיו אני מעלה כמה מחשבות ואולי כיווני פעולה: הפסיכולוג דוד בנאי טוען כי קיים מתח מתמיד בין הצרכים הנרקיסיסטיים שלנו לבין אלה הזוגיים. אוסיף ואומר שאנחנו חמדניים, רוצים הכול. גם את המימוש העצמי וגם חיים של זוגיות. קשה להחזיק הכול ביחד וקשה גם לוותר. מה שנראה כל כך מדליק בתחילת הקשר - הועם קסמו עם הזמן.
השינוי יכול לבטא, בין היתר, קשיים שלא מדוברים בנוגע לאינטימיות, לדיכאון סמוי ולשחזור דפוסי יחסים בין-אישיים מופנמים של ההורים והקשר ביניהם. מטפלים/ות רבים סוברים/ות, וביניהם סטיבן מיטצ'ל ואסתר פרל אחריו, שמתח והתרגשות, סכנה והרפתקה הינם המעוררים העיקריים של המיניות. מיטצ'ל גורס שאנו עושים זאת היות שהתחנכנו ליצור קשרים בטוחים, על בסיס חברות ואמון, חותרים להפוך גם יחסים רומנטיים מונוגאמיים לכאלה. בעקבות זאת מתריעה פרל ואומרת לזוגות בטיפולה: "אל תכניסו את המיניות לנעלי בית, אם תעשו זאת התשוקה תעוף מבעד לחלון...". אולם לטענת בנאי דווקא ביטחון רגשי הינו מעורר מינית. במקום בו אנו מרגישים נאהבים, בטוחים, משוחררים מחרדה – אנו יכולים גם להשתחרר מינית. הדדיות, מבט מתפעל, שיקוף של הערכה הם כולם בבחינת תמריצים חשובים גם עבורנו המבוגרים. בה בעת ה"מיטה" וכל מה שהיא מייצגת צריכה לקבל מקום והתייחסות. באם הדבר לא נעשה היא הולכת ומצטמצמת ויוצרת מעין פצע, מלא כאב, המקרין על שאר חלקיה של המערכת הזוגית. אז מה כדאי לומר או לעשות? אשיב בעקבות בנאי כי כדאי להימנע מהנחיות התנהגויות קונקרטיות וממוקדות מדי. אני מזמינה לומר, לעצמנו, אחד לשניה ולמטופלינו, שעלינו למצוא בתוכנו תנועה בכדי להרפות מתסריטים שהתאימו לתקופת הרווקות שלנו. למצוא דרכים להתאימם לחיי הזוגיות. מה שהתאים בעבר אינו מתאים עוד כיום, וכפי שאנו עושים שינויים בתחומים רבים של חיינו גם בתחום זה נדרש מאיתנו להתמודד עם שינוי. זה קשה, מתסכל ומבלבל, אך המודעות מאפשרת להתבונן, להיות במגע, לגעת ב"סכסוך הפנימי" הקיים בתוכנו. מפתה, לעתים, למצוא "פתרונות" ברומנים מחוץ לנישואין, ביחסים פולי-אמוריים (ריבוי אהבות), בהשתתפות באורגיות ובחילופי זוגות. אור-לי בר לב, שהרצתה על יחסים פולי- אמוריים טענה ש"למה להסתפק בקשר אחד שאפשר יותר?... למה בעצם אי אפשר לקחת ולממש את כל מה שמתחשק, מפונטז, נחשק...?"
אני לגמרי מבינה את הכמיהה אך מזכירה כי בכל תחום חיים יש מרחב שלם בין מה שנחשק לבין מה שמושג בפועל. אנחנו פוגשים עם התבגרותנו את חוסר האפשרות לפשוט יד ולקחת כסף, רכוש, אנשים. מדוע אם כן במיניות זה אמור להיות הפתרון? גם אם הוא מתאים לאנשים מסוימים (לא בלי קשיים), אני תוהה באם לא מדובר פה בסוג של פתרון הבא לחפות על תחושות של ריקנות ובדידות עמן קשה כל כך להתמודד. אסיים ואומר כי תפיסתו של מיטצ'ל מציעה הסתכלות על המיניות כמורכבת מלולאות המדמות את לולאות האין-סוף (מוביוס סטריפ). הוא מציע לנו להתייחס למיניות כתוך-אישית אך גם כבין-אישית בו-זמנית, כמתעצבת מהמפגש עם מגוון הסביבות בהן אנו חיים ובה בעת מעצבת אותן בחזרה. היא משתנה בתקופות שונות של חיינו, בגילאים שונים, וגלומה בה היכולת לבטא את מה שעובר עלינו – בכל תחומי חיינו. יכולות אם כן להיות בה גם תשוקה וסערה וגם ביטחון ושלווה, אהבה ושנאה, אינטימיות וריחוק, וכשאנו במגע עם תחושות אלה נדע לווסת אותן ולהתאימן לחיינו. באופן כזה נוכל להחזיר לעצמנו את תחושת המסוגלות לעשות שינוי, למצוא בתוכנו את היכולת לתנועה ולהוסיף הנאה ועונג לתוך חיינו. נכתב בעקבות בעקבות יום העיון "לא רק שניים לטנגו – כשחוצים את גבולות המונוגמיה" של איט"ם, בתאריך ה-.31.7.15. #מיניות#נשיות#זוגיות#שאלות#פנטזיה