בייבי לא בום - חלק 1

בערב יום שישי, ערב יום נישואיו, שכב רוני עם אישה אחרת. המפגש המיני תוכנן בקפידה והתקיים בחדר בית מלון המשכיר חדרים לפי שעה. במרכז החדר עמדה מיטה זוגית רחבה, מכוסה בכיסוי כחול מרופט שהעיד כי עבר כביסות רבות. הכריות הלבנות והסדין התואם היו קשים למגע, מחוספסים למגע אצבעותיו ובעיקר הדיפו ריח מרכך אחר, שונה מזה שהם משתמשים בבית.

האור המעומעם שבא מהמנורה בתקרה הבהיק בלובנו. רוני התמקד בדמותה של האישה שעמדה מולו. הוא ניגש אליה מבלי לומר דבר והתחיל לנשקה. מאותו רגע לא חשב ולא זכר דבר מחייו שמחוץ לחדר. למרות החדר המנוכר והלא מוכר נהנה רוני לחוש שוב את עצמו מתעורר ומתמלא בתשוקה עזה, שהעירה בו רגשות רדומים, ישנים-חדשים. הוא חווה את עצמו כמי שכבר נפרד מאשתו, חופשי מהתחייבות.

באותה שעה שהתה אשתו יעל בביתם. היא נעה ונדה ברחבי הדירה הריקה, חסרת מילים, כבדת רגליים. כמעט יכלה למשש את הגוש הנוקשה בבטנה שהעיד על המתח הרב בו הייתה שרויה. הדירה המוארת, על הציורים הצבעוניים, הרהיטים המוכרים וריחם של תבשילי השבת העומד במטבח היוו ניגוד חריף לתחושת חוסר המנוחה שכרסמה בה.

לפני יציאתו הפתאומית מהבית אמר לה רוני שלא יחגגו כמנהגם את יום נישואיהם היות שאינו בטוח שהוא נמשך אליה עוד. שהוא צריך לחשוב על המשך הקשר ביניהם. הוא יצא בבהילות והיא נותרה לבדה. תוך כדי שהיא הולכת כה וכה בצעדים כבדים ברחבי הדירה, ממתינה לשמוע ממנו, היא נזכרה שוב ושוב ברגע ההוא, בו ליבה צנח בקרבה והיא התקשתה להאמין למה שאוזניה שמעו.

חודש מייסר ומטלטל לאחר מכן בני הזוג כאן – בחדר הטיפולים שלי, ואני מוצאת את עצמי מתבוננת בהם – פעם ביעל ופעם ברוני. ידו של רוני מחזיקה במעיל הקצר שרק לפני רגע פשט, כשהוא ממולל שוב ושוב את צווארון הפרווה המלאכותית המעטרת אותו. יעל שקטה ודוממת, פניה כפני אבן, חסרות הבעה אך בה בעת מעידות עיניה כי היא מתוחה מאוד.

שקט יורד על החדר הקטן בו אנו יושבים ורק ציוצי ציפורים ומשקי כנפיהן נשמע מבעד לחלון. בזמן שאני ממתינה להם שיוכלו להתחיל לדבר, אני שוקעת בהרהורי. נזכרת בשיחה הטלפונית הראשונה עם רוני בה שאל האם אוכל לסייע להם ולהחזיר לו את המשיכה המינית כלפי אשתו. בתוך החדר צפה ועולה מועקה כבדה המבטאת את כאבם והיא מציפה גם אותי.

יעל מביטה בי בחיוך כאוב. כמטפלת אני מכירה את הרגע הזה המעורפל בו הדברים אינם ברורים עדין, וכולנו שרויים במעין ענן המטשטש את הראייה. אני אוהבת את חוסר הידיעה היות שהוא מסייע לי להיות קשובה ומרוכזת ולהמתין למוצא פיהם של מטופלי היושבים מולי. מה קרה בקליניקה? ההמשך בפוסט הבא