"לאורך כל חיי אני בוגד" אומר לי סרגי. הוא מרכין ראש, אינו מתפאר, אלא אומר את הדברים כמי שמציין עובדת חיים פשוטה. "אני לא תמיד יודע למה... אולי כי אני משתעמם מהר ואולי כי אני לא באמת יכול להישאר רגוע, בהווה. תמיד יש לי עוד תוכנית לפעולה שמא משהו ישתבש לי בחיים, ועוד אישה שעמה - אולי – יהיה יותר מעניין", הוא מוסיף.
אני מכירה את סרגי מזה כשנתיים. הוא גבר מרתק ויוצא דופן בחשיבתו ובגישתו לחיים, אך גם הוא רדוף אחרי צללי העבר. הוא התחיל להיות פעיל מינית בגיל צעיר – גיל 12 – כששנתיים קודם לכן כבר צפה בסרטי פורנו שונים שאביו הטמין בארון בסלון (והוא, הסקרן, מצא כמובן).
פעילות שהייתה קונקרטית בלבד, תפסה נערות כאובייקטים מיניים, מעולם לא לוותה בשום הסבר מצד המבוגרים מסביבו. מציאת סרטי הפורנו התגלתה על ידי אימו שהפליאה בו כדרכה את מכותיה. צורת חינוך של הענשה גופנית – היחידה שידעה לקיים.
20 שנה עברו מאז והוא כבר יודע קצת יותר... לאחר שנה קשה של התמודדות הוא הצליח להיגמל מהתמכרות לפורנו, החל לראות נשים באופן מלא יותר, כסובייקטים, להבין שתודעתו עוצבה על ידי חברה פטריארכלית השמה דגש על ניתוקים ופיצולים רגשיים (יודע כבר לומר שהוא חושב דרך עדשה של "מדונה-זונה"!).
סרגי התחיל לחפש קשר. ולצד כל זאת עדיין קשה לו להתחייב רגשית, לא להשתעמם, לציית לקודים של נאמנות מונוגמית. איני באה לטעון שזו צורך החיים היחידה הנכונה. לבטח לא עבור כולנו. אולם בשלב זה של חייו סרגי הרווק רוצה להתיישב, להקים משפחה, והוא טרוד בסוגיות של הקמת משפחה. אלה בתורן מעלות שאלות לגבי יכולתו להתחייב לקשר, להתמיד, לחיות חיים אינטגרטיביים של שגרה והרפתקה, קרבה רגשית ומיניות.
אני תוהה באם הוא באמת מחבב נשים ולא רק נמשך אליהן מינית. להרגשתי יש בכל אחת מהן, באופן לא מודע, ייצוג של האימא האלימה שלו, החודרנית, התובעת לקחת מקום בחייו ולקבל בעלות על נפשו.
הצפייה בפורנו, כמו גם שימוש בזנות או ברומנים מזדמנים, אפשרו לו עד כה להתרחק מדמותה. אבל השאלה עד מתי?
סרגי מוכן להתמודד. הוא מעלה את השאלות האלה בישירות ובכובד ראש בתוך שיחותינו. מחפש בתוכו את היכולת לעשות שינוי. חושש מעצמו ומהרגלים הנטועים בו במשך שנים ארוכות, ובעיקר מהתחייבות לאישה אחת שאף היא תבקש להיות הבעלים של נשמתו.
"אני תמיד בוגד. אבל הפעם התאהבתי...", הוא אומר.
"סליחה, לא התעוררתי" מסביר סרגי בטון מנומנם את אי הגעתו היום לשיחה. "התעייפתי. כל היום היינו ביחד עם הבן שלה, ולוח הזמנים ממש ברח לי מהראש". סרגי מעולם לא החמיץ פגישה ואני חשה את כנות התנצלותו.
את העובדה שקורה לו משהו מסעיר ומטלטל. סרגי התאהב. לראשונה בחייו. אף שהוא כמעט בן 40 התחושה אינה מוכרת לו, והיא מרעידה את כל נימי נפשו.
סרגיי אוהב לראות את עצמו כמיטיב עם הנשים עמן הוא שוכב, משתדל לסייע להן בדרכים שונות אך –
כאמור – לעולם אינו מתחייב אליהן רגשית. והנה קרה משהו אחר. "מעולם לא הרגשתי ככה... אני אוהב
הכול בה. את ריח הנשימה שלה, את הרוק שלה. אפילו את הריח של השיער שלה אני אוהב ונעים לי לישון כשאני לידה ומסניף אותו לתוכי" הוא מוסיף.
"חיכיתי כבר לפגוש את הבן שלה, להיות אצלה בבית בחיים האמיתיים ולא רק בחופשה. בעצם להיכנס
לחייה באופן מלא. אני לא מכיר ילדים ולא יודע מה לעשות איתם אבל מוכן ללמוד".
לכאורה דבריו של סרגי מאשרים את הכמיהה הרווחת בעולמנו – אהבה הינה סם מרפא לכל מכאובינו.
יותר מטיפול נפשי. יש בה משהו שפועל באופן שהחיים מרגישים כשווים לחיותם, שמישהו מקבל אותנו
כמו שאנחנו וסולח לנו על חסרונותינו. כמיהה בה הקשר הזוגי הופך לסוג של רחם דמיוני, מכיל, מזין ומגן
מפני פגעי המציאות.
ולמה לכאורה? כי למעשה זו ההרגשה ההתחלתית בה אנו מוצפים בהורמונים (אנדורפינים) שהם סוג של סם טבעי המטשטש אותנו מלראות את מלוא הקשיים ומעורר בנו הרגשה של תקווה. ככול שהקשר ימשך הן סרגי והן כולנו נאלצים להתמודד גם עם תחושות פחות נעימות. כאלה של כעס, אכזבה, חוסר ביטחון וירידה בתשוקה המינית. זהו המעבר המורכב והמאתגר ממצב של התאהבות למצב של אהבה. בה אוהבים לפעמים גם למרות החסרונות, ואולי אפילו בזכותם...