לא כולנו אוהבים ליצנים. לא כולנו אוהבים להתחפש ולא כולנו אוהבים לרקוד במסיבות. עבור חלקנו האירועים האלה, בהם מרבית מי שסביבנו צוחק ונהנה, הם סוג של סבל. אז למה זה קורה?
הנה כמה דברים שאולי לא העזנו לומר בקול רם וגרמו לנו להרגיש לגמרי לבד:
1. זהו חג בו צריך להתחפש ולהעמיד פנים, ולפעמים זה מאתגר. אדם יכול להרגיש שהוא לא מספיק בטוח בעצמו כדי להתחפש ולהיות מישהו אחר. זה אומר להרפות מההגנות שלנו, מהדרך בה אנו רגילים להגיב ולהתמודד. אולי זה נשמע קצת רציני ואולי נוקשה אבל שגרת היומיום עוזרת לרבים מאיתנו להתמודד עם החרדות שלנו.
2. לכן הכול נראה לחלק מאיתנו כהשתטות אחת גדולה. מחכים לרגע בו החג יעבור וכולם יחזרו להתנהלות הרגילה. זה יותר מוכר ויותר נוח ומוגן. כפי שנאמר בסעיף הראשון הרי שבשביל להשתטות צריך להוריד את ההגנות, להתרכך, להסכים להיראות מצחיק ואולי אפילו מטופש – זה גדול על חלק מאיתנו.
3. יש מי שיאמרו "ליצנים תמיד הפחידו אותי". אני קצת יכולה להזדהות. משהו באיפור המוגזם, בבגדים הצבעוניים, הרגיש גם לי תמיד בדיוק הפוך. שהם בעצם אנשים ממש עצובים. ככה תמיד נראות לי העיניים שלהם גם בעד לאיפור ולפה המחייך.
4. באופן אישי אומר שכל סיפור מגילת אסתר נשמע לי מצוץ מהאצבע. הכי בנאלי שיש. תמיד יש בעלילה "רשע - שונא יהודים" אחד, הפעם זה המן, שעושה נזק או מנסה לפגוע בהם, ותמיד יש "צדיק - גיבור טוב", הפעם זה מרדכי. אסתר "האישה הקטנה והיפה" בכלל מועברת מיד ליד, מגבר לגבר, ומרגיש שהיא לא באמת בעלת השפעה בעולם הפטריארכלי הזה. הסיבה לשתות ולהשתטות היא הרג של מי שמוגדרים כ"רשעים". קצת פשטני. פחות מתחבר/ת...
5. מי שקורא/ת את השורות האלה ומזדהה יודע שלא פשוט לא לאהוב מה שכולם/ן אוהבים. שנים של העמדת פנים שזה באמת מצחיק וכיף, זה מעייף למדי. אני באופן אישי החלטתי השנה להרפות, ש"די, מספיק". זה מרגיש לי יותר טוב, להקשיב לעצמי, לקחת כוס יין בכיף שלי, לא להתאמץ.
זה מרגיש טוב. ממליצה לאמץ עמדה פנימית זו בהתנהלות בחיים בכלל ובמיניות בפרט.
ד מ ו ק ר ט י ה - נכון?
חג שמח לכל החוגגים והחוגגות, המתחפשים והמתחפשות.
