הצלת לי את החיים... מי את? – הצצה קדימה לשנים שאחרי הטיפול


"ראיתי אותה בתור לסרט. היא עמדה כמה מטרים לפני עם שני בניה הבוגרים כשגבה אלי. משהו בשפת גופה, בשיער האסוף והמהודק לקוקו קצר הרגיש לי מוכר. לפתע פנתה אל אחד מהם וזיהיתי אותה: את המטפלת שהצילה לי את החיים.


מול עיני הבזיקה תמונה חיה, כמו היה זה רק אתמול. אני יושבת בחדר הקליניקה שלה בפעם הראשונה, מספרת לה איך בהדרגה נכנסו הפרעות האכילה לחיי. אכלתי והקאתי. כשבעצם מה שרציתי באמת להקיא זה את הגועל נפש מעצמי ומהחיים שלי. נחושה לא לבכות מולה קפצתי את שפתי, הבטתי בה במבט ישיר, מנותקת כולי.


"אני צריכה עזרה" אמרתי בקצרה היות שהבנתי שאיני יכולה להתמודד לבד, אבל הדבר האחרון שהתחשק לי היה להיפתח ולהרגיש. רגש משמעו כאב עמוק ואת זה היה לי מספיק בחיי... היא לא נבהלה מהנוקשות שלי. ברוך, בסבלנות ובעדינות הקשיבה, שאלה שאלות, לעתים הנהנה. הרגשתי שהיא קשובה אלי מאוד. באופן שלי קשה היה להיות קשובה לעצמי. אפילו לא ידעתי בעצמי שזה בדיוק מה שהייתי צריכה...


בהדרגה נתתי לעצמי להיפתח. הפקדתי את נפשי בידיה. סיפרתי לה על השנים בהן אני רוקדת במועדונים על עמוד, על הגברים שדחפו לי שטרות לתוך החזיה והתחתונים, כשידם מנצלת את הרגע ונשארת שם. מונחת באופן אגבי ורכושני על השדיים או התחת שלי. היא לא נבהלה והמשיכה להתעניין בתחושותיי, מבלי לבקר אותי בכלל.


בשלב מסוים אפילו סיפרתי לה שבעצם אהבתי להרגיש שאני מענטזת ומוציאה להם את העיניים מהחורים. "את המיץ" בעוד שלהם אסור לגעת בי - פרט לרגעים בהם דחפו לי טיפים. ככול שהיו יותר חרמנים בזתי להם יותר בליבי. חשבתי שהם דפוקים שהם נמשכים למישהי כמוני.


~


אבל, לאחר ההופעות, הייתי גם מסכימה ללכת עם אחד מהם. כל פעם עם מישהו אחר. שכבתי עם איזה 50 גברים ב-3 שנים. כל מיני. הייתי מורידה כמה כוסיות וודקה ומזדיינת. פשוט כך. לא זוכרת חלק מהם, רק זוכרת שזה קרה. הם לא שלמו לי. הייתי עושה זאת מרצון. בהסכמה. היום אני מבינה שבעצם עשיתי זאת כי התייחסתי לעצמי כאפס מאופס. כבובת מין שמרגישה חיה ובעלת ערך רק ברגעים אלה – רוקדת מול עיניהם המלאות זימה או שוכבת איתם. לאחר מכן הולכת הביתה, טורפת מה שיש במקרר ומקיאה. וכך חוזר חלילה.


השינוי התרחש לאט לאט. לקח הרבה זמן, שנים, עד שבאמת התמסרתי לטיפול, הסכמתי להרפות מהרגלי החיים שיצרתי, עזבתי את עולם הלילה והתחלתי ללמוד. שינוי של ממש שהביא גם להיכרות עם אהבת חיי, הגבר עמו אני חיה ויש לנו 3 ילדים מקסימים ביחד. למען האמת - היא הצילה אותי מעצמי, מהחיים האומללים שחייתי ועזרה לי לבנות חיים אחרים.


אולם הקשיים לא הרפו. לא יודעת למה, בשלב מסוים, לאחר כ-7 שנים של חיים מסודרים, הציפו אותי שוב הזיכרונות, ושוב חוויתי את עצמי כ-"מלוכלכת", כ-"לא שווה". נעלמה לי התשוקה המינית לגמרי. ראיתי את האיש האהוב שלי מתוסכל וכואב. לא הצלחתי לתת לו לגעת בי, וממש לא רציתי לגעת בו.


הוא ניסה להבין אותי כי הוא ידע על העבר שלי. בזמנו החלטתי להיות כנה ולספר לו (גם החלטה שהתקבלה בטיפול – לא להסתיר). בתקופה ההיא חזרתי לטיפול. עיבדנו את הקשר שבין זיכרונות העבר הקשים שלי לבין תחושות הדחייה והאימה מפני מגע וקרבה. בהדרגה ההרגשה השתפרה, האימה פחתה, קשר ומגע שוב הפכו לאפשריים עבורי, עבורנו. שוב ניצלתי.


אבל ברגע ההוא בתור לסרט, לא רציתי להיזכר בכל אלה. סובבתי את ראשי ונמנעתי מלפגוש את מבטה. כאילו אנחנו לא מכירות, כאילו לא עברנו מהלך חיים משותף, רב שנים ומשנה חיים ביחד. זהו, הכול מאחורי, גם היא".