"בואי, בואי כפרה. שבי מולי. כן, ככה זה טוב. שאסתכל לך בעמוק של העיניים. לראות אם אפשר לסמוך עליך פה. זה לא פשוט בשבילי לפתוח את הלב שלי... מה הכול צריך להגיד פה? אף פעם לא הייתי בטיפול כזה אז אני לא באמת יודע. מה כתוב פה בתעודות? מה למדת כל כך הרבה? כזאת מלומדת יעני. את דווקא לא נראית לי מישהי שעושה שופוני...
תשמעי מה אני אומר לך עכשיו. אני בן אדם טוב וישר. ככה מחזיק מעצמי. רואה גם אם מנסים לעבוד עלי ואי אפשר לסבן אותי. אני מזהה מיד אם מנסים לעשות עלי איזה מאעוואל או להריץ איזו דחקה. אל תסתכלי עלי ככה שאני כולי לחוץ, קצת מזיע. בדרך כלל זה לא ככה. אני גם אוהב הרבה לחשוב, להבין מה עובר עלי. בדרך כלל אני מצליח לבדי. 'סלף מייד מן' כמו שאומרים. גם כלכלית בניתי את עצמי בעשר אצבעות. באתי מבית עני, ההורים שלי עבדו קשה, היינו חמישה ילדים והיו הרבה פיות להאכיל. אבל מסכנים לא הצליח להם כל כך. והנה אני יש לי היום שלוש דירות. אחת לעצמי וגם קניתי לכל אחת מהבנות שלי דירה. הן הנשמה שלי אז למה לא?...
אז בעצם למה הגעתי אליך? אתן לך רקע קצר. אני גרוש הרבה שנים, לפחות חמש עשרה, ולפני כשנה בערך פגשתי מישהי. אישה צעירה ממני בהרבה, ממש יפה, נקיה, מדברת יפה. חמודה כזאת. מה לומר לך, התאהבתי בה עד מעל הראש. לפניה לא הייתה לי מישהי רצינית איזה עשר שנים. ישר רציתי לתת לה את כל הלב שלי, להוריד לה את השמש והכוכבים. לקחתי אותה לחופשות לחו"ל, קניתי לה הרבה מתנות וגם התחלתי לעזור לה כל חודש כדי לסגור קצת את האוברדרפט. היא גרושה וקשה לה. יש לה ילד קטן, וראיתי שקשה לה. היא לא בקשה. אני מיוזמתי הכול הצעתי ונתתי, מכל הלב. כזה אני. ומה להגיד לך, הייתי בשמיים.
עכשיו, לפני כמה ימים, היא באה אלי ואמרה לי 'שומע? אני מרגישה שזה לא הקשר הנכון בשבילי. אני לא רוצה לפגוע בך אבל הייתי רוצה להיפרד. אתה בן אדם טוב אז בלי לריב, בלי כעס, ובאמת תודה על כל מה שנתת ועשית בשבילי'. חשבתי שאני מת. לא האמנתי. ממש ממש לא ציפתי לזה. אמרה והלכה.
התמוטטתי. אני כולי ב-בלבלה, לא רואה בעיניים. בוכה כל יום. לא יודע מה לעשות. כואב לי הלב. מה זה כואב? שורף! הבת הגדולה שלי אמרה לי שאני צריך עזרה. לכן הגעתי אליך. קשה לי ממש. לא רוצה להחזיק אותה בכוח אבל מה עושים עכשיו? גומר אותי רק לחשוב שהיא אולי רוצה להיות עם מישהו אחר. ניסיתי לשאול אותה אבל היא לקחה את התיק שלה והלכה מהר. לא הספקתי. היא גם לא עונה לי עכשיו בסלולרי. נתקה מגע ואני מת בפנים. אני לא רוצה לבוא אליה הבית. לא רוצה להפחיד אותה או את הילד שלה. אני אוהב גם אותו. למרות שאני מת לגמרי. מת מבפנים אני אומר לך."
ציון טמן את פניו בשתי כפות ידיו והתחיל לבכות. בכי גדול, קורע לב. כל גופו רטט ואגלי זיעה נצצו על מצחו. בעודו מכסה את פניו ביד אחת הוא גישש ביד השנייה אחר קופסת הטישו שהגשתי לו ולקח ממנה מטפחת נייר.
"אני ממש במצוקה" אמר בלחש. "חייב עזרה במיידי. לא רוצה לחשוב אם עבדה עלי או לא. אהבתי אותה מאוד, עדין אוהב, אבל גם לא רוצה להחזיק אותה בכוח. לא רוצה, לא צריך. אני לא צריך שתרחם עלי. גם את לא"...
ישבתי מולו וליבי נכמר למול מצוקתו. חשתי גל אמפטיה גדול שמציף אותי. חשתי בתוכי סוג של כאב לב שכמו עבר אלי ממנו. ניכר היה שמאחורי האיש הבטוח בעצמו, הפשוט בדיבורו, התגלו עומקים של נדיבות מרגשת ויכולת לאהוב במסירות.
"טוב שבאת" אמרתי בשקט. "נתמודד ביחד. פרידה, ולבטח פתאומית כמו זו, היא דבר כל כך קשה".
ציון לא היישיר אלי מבט אלא רק הנהן והמשיך לבכות בשקט כשהוא טומן את פניו בתוך מטפחת הנייר.
コメント