top of page

בת שבעים ועדיין רוצה...


"אני לא כל כך יודעת מה קורה לי... בגילי המופלג זה לא כל כך מתאים... אני כל הזמן רוצה את זה. מה אימא שלי הייתה אומרת? היא הייתה בטח מזדעזעת שהבת שלה מרגישה ככה... מעניין אם אצל החברות שלי קורה משהו דומה...

אבל, מצד שני, למה לא? אז מה אם אני כבר אישה בת שבעים וחמש? מי החליט שבגיל כזה אסור להרגיש תשוקה וחשק מיני? אני מרגישה שמתחשק לי עכשיו אפילו יותר מאי פעם. זה כנראה קשור לבן הזוג שלי – אבנר. איתו אני מרגישה דברים שלא הרגשתי אף פעם עם חנן, הבעל שלי, שנפטר לפני כחמש שנים. לא יודעת למה..."

חנה משתתקת ואנו מביטות זו בזו עם עיניים מחייכות. זו כבר פגישתנו השלישית, ואני חשה שנרקמות בינינו בעדינות הבנה וחיבה הדדיות.

"את לגמרי צודקת" אני מגיבה לאחר שתיקה קצרה, בה עכלנו שתינו את הדברים שנאמרו בהתרסה וברגש. "אין ספק שתוחלת החיים התארכה, והחיפוש אחר חיים מיניים לא שייך כבר יותר בלעדית לגילאים צעירים יותר. גם בשנות השבעים ואפילו השמונים אפשר להרגיש תשוקה, לרצות בקרבה ובמגע."

"ולמה זה קורה לי עכשיו בעוצמה כזו?" היא שואלת תוך שהיא מהנהנת לשמע דברי. "אולי זה קשור לדמותו של חנן, למי שהיה..." היא מהרהרת בקול.

"האם תוכלי בבקשה לספר לי קצת על כך?" שאלתי בסקרנות.

"חנן היה איש שהכרתי בגיל צעיר, בתחילת שנות העשרים שלי, כשלמדנו ביחד רפואה באוניברסיטה. הוא הרשים אותי ברצינות שלו, בחריצות, בתכנון הזמנים. חשבתי שהוא יהיה בן זוג טוב לחיים והתחתנתי איתו. אהבתי והערכתי אותו מאוד. נולדו לנו שני בנים, ובמקביל כל אחד מאיתנו פיתח קריירה מקצועית. חנן היה רופא אורתופד ואילו אני התמחיתי ברפואת משפחה. תמיד אהבתי לטפל באנשים ועד היום אני עוד עובדת קצת.

החיים היו טובים, מסודרים ומאורגנים, וגם לחיי המין היה זמן קבוע בשבוע. אבל, הרבה פעמים הרגשתי שאין בכלל ספונטניות, ושאם מתחשק לי בזמן אחר חנן לא יאהב את זה. הוא הרי כל כך אהב סדר ותכנון. כך קרה שפעמים רבות הגעתי למפגש המיני השבועי שלנו שאני כבר חשה כועסת, קצת דחויה, ללא תשוקה. הוא לא הבין מה קורה, ואני לא ידעתי איך להסביר. לא הייתה לנו שום יכולת לתקשר בנושא מיניות למרות שהיינו חברים טובים ודברנו על הרבה נושאים אחרים. זה הדור תרפפו שלנו. לא לימדו אותנו. חשבנו שזה בסדר שיש שתיקה סביב נושאים אלה.

והנה קורה לי משהו כל כך אחר עם אבנר, אותו הכרתי בדיור המוגן. אנחנו חיים ביחד אבל אפשר להפתיע, לא מוכרחים לתכנן, לראות מה ילד כל יום ביומו. א- מאחייה. אפשר לנשום" היא מוסיפה בחיוך.

"הנה ענית בעצמך על מה ששאלת" הגבתי. "מיניות בכל גיל כרוכה בתחושה של ריגוש, בחוויה של הרפתקה, ביכולת להפתיע. אפילו במסתורין. החיים המאוד מתוכננים עם חנן היו בעלי ערך ומשמעות מכל בחינה שהיא אך מבחינה מינית היה בכך משהו שככול הנראה כיבה את תשוקתך".

חנה מקשיבה רוב קשב, מרוכזת. היא מהמהמת משהו לעצמה, ואני רוכנת קדימה בכדי להבינה. "סליחה, מה אמרת?" אני שואלת.

"אוי, סליחה, רק חזרתי על מה שחנן היה אומר לי. 'חנה, זה לא מתאים עכשיו, תתנהגי יפה, זה לא הזמן'" היא אומרת לאיטה. "נו, טוב, בסדר. שיהיה. נפגעתי כל פעם אבל חשבתי שהוא צודק. הרגשתי גם פגועה וגם קצת מלוכלכת. לא הבנתי שזה כל כך כיבה אותי." היא נאנחת לרגע וממשיכה: "אבנר צוחק שאני אומרת משהו כמו 'מתחשק לי'... זה מחמיא לו והוא נענה מיד – בדיבור או במעשה. אנחנו צוחקים המון בינינו. כשאני נזכרת בזה רק המחשבה על כך כבר עושה לי חשק" היא מוסיפה בחיוך.

עכשיו שתינו מחייכות. המתח בחדר ירד. ניכר שחנה מתחילה להשתחרר מהמחשבה ש-"משהו לא בסדר איתה" משום שהיא חשה תשוקה מינית בגילה. אני מקווה שבעזרת התהליך הטיפולי היא תוכל בהדרגה לתת לעצמה לגיטימציה מלאה להרגיש, להתעורר, לחוות. זה לא חייב להיות מגע מיני מלא, אלא כל היבט של מיניות בו תרצה ויתאים גם לאבנר. ההומור ביניהם בהחלט מהווה "דבק" טוב לחיבור האנושי והמיני ביניהם.

אני חשה שחנה בדרך חדשה לחקור את מיניותה, ומלווה אותה בהתרגשות.


Comments


bottom of page