אני ישנה מכוסה, שלא יקבל רעיונות...

"כשגידי בחו"ל אני ישנה בלי שמיכה. כמעט עירומה" אומרת מיכל. "אבל, כשהוא בבית, בשגרה, אני מתכסה, שלא יקבל רעיונות." "למה הכוונה?" אני מבררת.

"שלא יתחיל לגעת בי, להיצמד אלי מאחור, ליזום איזה מגע מיני חטוף. הוא טוען שזה מעורר אותו לראות אותי ככה, שהוא לא יכול להתאפק ולכן הוא נוגע" היא עונה.

אני נשארת מהורהרת מול המשפט "לא יכול להתאפק". האומנם? להאמין לזה? גבר בוגר שלא יכול להתאפק... האם זו הצדקה מתקבלת על הדעת. שוב עולה בי איזה טעם של מרירות ישנה בגרון. הנה הוא לא נושא באחריות. היא – מיכל – המגרה, והוא "רק המתגרה". זה כמובן לא באשמתו.

המרירות הזו מקבלת טעם חמוץ עוד יותר כאשר מטופלת נוספת – נירה - מספרת ש"עוז כל הזמן ניגש אליה, כופה עליה חיבוק, מגע, נשיקה בפה". היא כבר אמרה לו שייתן לה זמן, מרחב, לגשת אליו מיוזמתה, אך הוא אינו מצליח להקשיב לה. רוצה אותה, את גופה, את הקרבה אליה ולא מצליח להיענות לבקשתה. גם נירה, בדומה למיכל, חשה שהיא צריכה להתכסות, להגיע לפניו או אחריו למיטה, לחשב את צעדיה בתוך הבית. המרחב שאמור להיות בטוח עבורן.

אני תוהה איך להתייחס לסיטואציה המטרידה הזו בה נשים עוברות הטרדה מינית שאינה מדוברת בתוך ביתן שלהן? הנה כמה מחשבות:

- במונחים פסיכו-דינמיים נדבר על מצבים של "היאחזות דביקה". אני עושה פארפרזה של המונח אותו טבעה אסתר ביק, שיצרה אותו כדי לתאר היצמדות דו-ממדית, של משטח למשטח, לאובייקטים – בין אם חפצים ובין אם אנשים. הכוונה לרכישת תחושת ביטחון על ידי הצמדות לאובייקט השני, לדמותו, לגופו. לגבר הנאחז בבת הזוג אין תחושה של מרחק או של "אני והאחר". היא מבטאת רמה גבוהה של חרדה, וקושי עמוק בלראות את האדם האחר כסובייקט בפני עצמו. בבחינת, "אני משתמש בה לצרכי, חווה רק את החרדה וחוסר הביטחון שלי. זה כל כך עוצמתי עד שההרגשה היא שאני לא יכול להתאפק. זה חזק ממני!".

- בהיבטים מגדריים נדבר על יחסי כוח לא שוויוניים. מצבים בהם יש עדין גברים החשים זכאות לשלוט במרחב של הבית, לכפות את רצונם, למצוא הצדקות של "אני גבר ואני צריך את זה"... ראציונליזציות ששימשו כהצדקות למעשים כוחניים של כפייה כזו או אחרת, ולצערי עדין נשים רבות גם מדברות שפה זו. אי לכך הן משתפות פעולה במידה מסוימת עם הכפפה כזו עד שאינן יכולות עוד. הסמן הימני המהדהד בקליניקה בדרך כלל הוא אובדן תשוקה מינית. כשמבררים מה עומד מאחורי זה מתגלה קושי עצום וסירוב לשאת עוד את ההתנהגות הכוחנית ורבת השנים של בן הזוג.

- בהיבט פסיכו-חברתי כדאי לשים לב שאף שאנו עושות דרך מבחינת התפתחות ומודעות, השכלה ויכולת פרנסה, אנו עדין מוצאות את עצמנו מוחלשות. מוחלשות גם בשל מה שנאמר בסעיף השני, וגם משום ש-שוב ושוב הקול שלנו, כמו של מיכל ונירה, אינו ברור מספיק. תחושות של "לא נעים לפגוע בו" גורמות לכך שהדברים נאמרים במתיקות, בעדינות ולא מספיק בנחישות ובבהירות.

לסיום, עם השנה המתרגשת עלינו לטובה אני מאחלת לכל אחת ואחות למצוא בתוכה את היכולת לנווט את עצמה בצורה מדויקת ככל שניתן. ניווט בו את רגישה לתחושותיך, לאינטואיציות הפנימיות, לידיעה שהנה פה "מפעילים אותי או כופים עלי באופן שאינו נעים לי". אני גם מאחלת לכל אחת למצוא את האדם עמו תוכל לדבר על התחושות האלה, בין אם מטפל או מטפלת ובין אם מסביבתך הקרובה. הבדידות גורמת לנו להתבלבל ולהמשיך לרצות, בעוד שהדיבור והשיתוף עוזר לעבד ולהבהיר מה נכון לנו ומה – לא.

שתהיה שנה של בהירות ומוגנות, אכפתיות ותמיכה לכל אחת מאיתנו. שנה של תנועה ושינוי.