לנוע בדרכים – מסע חיצוני ופנימי...


הפוסט הפעם הוא פוסט אישי על חופשה בת שבועיים. על כך שהעזתי לקחת את הזמן הזה, לעשות פסק זמן מהטיפולים, מהחיים הרגילים. החלטה שיש לומר עוררה בי בתחילה תמהיל של דאגה מפני העצירה והשלכותיה על המטופלים. אך נעניתי לכמיהה. כמיהה לנשום קצת אויר אחר, לשטוף את העיניים במראות אחרים, להיפרד מדאגות היומיום. האיש שלי הבין זאת, הרגיש את העייפות. אז נסענו.

ביום הנסיעה, האמת שבכלל לא היה לי כוח. הנסיעה המתוכננת הזו לדרום מזרח איטליה הדהדה באופק זמן רב, כמעט נשכחה ממני. תוכננה לפרטים חודשיים לפני, ולאחר מכן נזנחה בעטיים של ימי השגרה עמוסים, אירועים משפחתיים ועומס רגשי ומחשבתי.

והנה היא הגיעה...

בחרנו חבל ארץ פחות מתוייר (פוליה, בדרום-מזרח איטליה) ולנסוע "לא בעונה", ועדיין, שום דבר לא הכין אותי לדרכים הארוכות, השוממות כמעט, שנמתחו לפנינו בדרכנו צפונה מהעיר בארי לחצי האי גרגרנו. "הדורבן" של אזור פוליה. פיסת אדמה מיוערת, עם מצוקי גיר לבנים המשתפלים אל הים ויוצרים ניגוד מדהים בין צבעו הכחול-טורקיז של הים האדריאטי לבין הלובן של הגיר והירוק של הצמחייה. אבל את זה לא ראינו כלל בהתחלה... מה שנגלה לעין בתחילה היה כפרי הנופש הסגורים, הלכלוך שלצד הדרכים, הכלבים העזובים והמשוטטים ובעיקר סוג של שקט. שקט המחלחל פנימה, די מדכדכך למען האמת. בבחינת "זה לא כל כך נעים לראות גן סגור". הקיץ הסתיים אבל היה עדין חם, וגם עובדה זו מעלה בי תחושה של תמיהה. "רגע, למה לא חיכיתם לסוף אוקטובר? הרי עוד כל כך נעים פה...".

בהדרגה התחלנו לגלות את הכפרים הקטנים עם ה"מרכז ההיסטורי" – העיר העתיקה – של כל אחד מהם, את האנשים המקומיים שמתנהלים לאיטם ובנחת, את השקט באוויר, את החנויות הקטנות, המיועדות לתיירים אך בעלות קסם משלהן. נדהמנו כל פעם מחדש כשפגשנו את שעת המנוחה בצהריים בה הכול נסגר ומושתק. התפעלתי מהמסורת הזו, ארוכת השנים, המאפשרת לאנשים לקחת את הזמן לעצמם, בשקט ובנחת, להקשיב לצרכים שלהם. בכפר קטן וקסום (Vico del Gargano) שטף הגשם את רחובות האבן העתיקים והבתים עמדו חתומי פנים וסגורים לחלוטין. אולם החיפוש אחר מקום אחד פתוח הביא אותנו בכל זאת לבית קפה מקומי, סוג של מרכז חברתי. בחוץ משוטטים הכלבים העזובים, ואילו בפנים בוהקות במראה העוטפת את הקירות צנצנות עם מגוון סוכריות צבעוניות לצד עוגות מסוגים שונים, טעימות למראה, מבחר גלידות וכמה סנדויצ'ים בודדים, עייפים משהו. אולי הסנדויצ'ים עייפים אך האנשים בפנים צוחקים, מברכים זה את זה בלבביות, שותים אספרסו ומלקקים גלידה. הכול בנחת, בלי לחץ, תענוג.

וכך זה המשיך...

נסיעות של קילומטרים, הפעם בדרכנו דרומה. אנו מחפשים כל הזמן את הים, את הדרך המתפתלת המאפשרת לנו הצצה לחופים רחבים, לשילוב היפיפה שבין היבשה הסלעית לבין הים. לאורכה פזורים מבצרים בודדים, קטנים, סוג של מגדלי שמירה, המעידים כי פעם – במאות ה-15 וה-16, לא היה כל כך שקט פה. שודדי ים טורקיים ושאר אויבים שבו והתקיפו את העיירות השלוות והציוריות כל כך תוך שהם בוזזים, אונסים והורגים. הצורך בשמירה מעיד על החיפוש האנושי המתמיד אחר יציבות וביטחון.

בדרכים השוממות כמעט אנו נתקלים במטיילים בודדים שנקרים על דרכינו. גם פה הכול סגור, חלקם מהחופים גם כן משום שהם מהווים חלק מכפרי נופש שאינם פתוחים כרגע, אולם הטבע מנצח. הדכדוך שאחז בי בדרכים הצפוניות מתחלף בתחושת גילוי, התפעמות וסקרנות של "איזה חוף מקסים נגלה עכשיו". באחד מהם אנו יורדים למטה למפלס החוף, מגלים בית קפה קטן צבוע בלבן, ושותים לנו את המשקה המקומי – שפריץ אפרול כתום ובוהק במיוחד לנוכח סלעי הגיר המיתמרים ביופיים הלבן למול הים בצבע כחול קובלט עז. אני נושמת עמוק ומשתדלת לשמר את הרגעים האלה בתוכי.


הדרך דרומה, עד לעיר לצ'ה, מפגישה אותנו שוב עם תנועת מכוניות גוברת והולכת באוטוסטרדה מיושנת, עם לכלוך בצידי הדרכים ועם התחושה החזקה של מציאות החיים בדרומה של איטליה. געגוע עולה בי לזיכרון הסביבה המטופחת של אגם קומו או אגם לוגאנו, לניקיון הבוהק ברחובות, לטיפוח של כל עציץ וכל אדנית בפינות הרחוב. אנו עוצרים לסיבוב של כשעתיים בעיר קטנה ומקסימה – Polignano a Mare בה חוף מיוחד וסמטאות ציוריות של העיר העתיקה, ממשיכים לעיר מונופולי (Monopoli) בה ישנו לילה בעיר העתיקה (אל תשאלו איזו בעיית חנייה), ולאחר סיבוב בה בבוקר ממשיכים בדרכנו לעיר לצ'ה - Lecce.

בעיר ל'צה אנו מתאכסנים למשך של 4 לילות. החלטנו לתת לעצמנו זמן בנחת, להירגע, להכיר את המקום ולא לרוץ הלאה. הפכנו להיות האנשים האלה הגרים בתוך העיר העתיקה בארמון לשעבר, בתוך דירה קטנה טעונת שיפוץ אך מקסימה למראה. דירה בקומת קרקע, בה קומה גבוהה כל כך עד שהמיטה נמצאת בראשו של גרם מדרגות לולייני ומאתגר.

שום דבר מהחוויות האלה לא הכין אותנו למקום המגורים הבא שלנו. דירה מעוצבת ומאובזרת, בסגנון וינטג' מושלם, בליבה של עיירה ציורית בשם מרטינה פרנקה. המשכנו להיות האנשים האלה, הגרים בתוך הבתים העתיקים שעברו שימור, אך הפעם ברמה גבוהה. סוג של חווית חיים מרגשת. הפעם גם חוברת אלינו חברה טובה שלי, וביחד עמה אנו מטיילים בעמק קסום (עמק האיטריה) בו בתים עם גגות משופעים, עיר היושבת על פסגת הר מעוגלת וצופה למרחקים ועיר אחרת, לבנת בתים, הנושקת לים האדריאטי. כן אותו הים שנפגשנו עמו שוב ושוב במהלך הנסיעה.

הפעם אנו חוקרים גם איזורים מרוחקים יותר. לומדים על תנאי מגורים קשים – במערות, שהתקיימו למרבה הזוועה עד שנות ה-60 של המאה העשרים, ומבקרים בעיר הנושקת לים היוני (טאראנטו). גם בה יש מצודה גדולה ומרשימה ליד הים, ובכל מקום יש עצי זית למכביר, עוגות מתוקות שונות ומזמינות, אוכל נפלא. המון פחמימות שוות.

ועוד לא דברנו על הזרים שפגשנו... אנשים מכל העולם בשיחות מקריות, בדרך כלל במסעדות שסיפרו לנו על חייהם. כמה שאני אוהבת את המפגשים האלה, של בני אדם זרים, שלרגעים אנו הופכים למכרים המשוחחים על חיינו, על המלצות מקומיות לאוכל ובעיקר מרגישה התרוממות רוח מעצם ההיכרות.

ארוחת הערב בלילה האחרון התקיימה במסעדה מקומית בעיר בארי. בין שתיית היין לבין אכילת הפסטה וקינוח הפנקוטה המושלם (לבנה, עטופה בקרם שוקולד יפיפה וטעים להפליא) "הרגשנו בבית". השפה, אפילו התפריט, האלכוהול – כבר כולם מוכרים ואהובים. אך בה בעת הלב גם נצבט למראה משפחה של שני הורים וילדיהם הקטנים היושבים ואוכלים בנחת עם הוריה של האישה. משפחתיות שהעלתה בי געגוע, שאמרה לי שהנה הגיע הזמן לחזור אל הבית האמיתי שלנו.

אז הנה חזרנו... אני עוד מעכלת את המראות, את הנסיעה, את המפגשים עם אנשים מכל העולם. נוכחת לדעת כל פעם מחדש על הערך של להרפות, להתרחק, לרענן נקודת מבט ולחוות חוויות שונות ממה שהשגרה מציעה לי. באופן כמעט מוחשי אני חשה בכל מפגש מחודש ומשמח עם מטופלי (נראה ששני הצדדים נהנים להיפגש שוב), שאכן המיכל הפנימי שלי התרחב, שהלב קצת נרגע ושרמת המתח הפנימי ירדה... קצת, בינתיים, לחודשיים-שלושה. זו הרי דרכו של המתח להצטבר ולהתחיל ללחוץ אחרי זמן מה...

וכמובן עדיין מהדהדת בי השאלה הגדולה של – איך אני לומדת טוב יותר לשמור על עצמי? מפני הסטרס המכלה, השגרה הצפופה, הציפיות להספיק ולבצע את כלל המטלות? מפני הלקחת ללב? איך מכניסים רגעים של נחת ושלווה לחיי היומיום מבלי לנסוע פיזית הרחק?... גם על זה אני עוד עובדת... אבל על כך אספר בפוסט אחר :)