"אני פה" נדלק המסמך כשהתקבלה הודעת ווטסאפ חדשה.
דני פתח מיד את דלת הקליניקה לרווחה.
הוא חייך חיוך רחב ומזמין לרוית שעמדה מולו ופער את הדלת לרווחה בכדי שתוכל להיכנס פנימה. רוית נענתה להזמנתו, משיבה בחיוך קצר. בעודה פוסעת לתוך החדר הלא מוכר לה היא שמה לב שהוא מציץ לצדדים בהיחבא כמי שבודק שאף אחד משכניו לקומה לא רואה אותה.
"מצאת בקלות?" שאל כלאחר יד את רוית שהניחה על הספה את תיקה.
"כן, לא הייתה בעיה. האמת שפעם ראשונה שאני נמצאת בחדר טיפולים של פסיכולוג..." צחקקה במבוכה. ממשיכה לתור את החדר בעיניה. היא ראתה מולה ספת קטיפה צהובה, מהוהה משהו, עטורת כרים צבעוניים שנראתה נוחה ומזמינה. מולה עמד שולחן סלון מעץ בהיר, מלבני, שהזכיר את השולחן שהיה פעם בבית הוריה. כורסא גדולה, מרופדת בצבע ירוק כהה עמדה מצידו השני, למול הספה. על המשענת הרחבה שלה היה פנקס ועט. ניכר היה שזהו מקומו של דני. אור ערביים אדמדם-צהוב רך נשפך מחלון לא גדול מעל הספה. זה היה האור היחיד בחדר שהיה אפלולי מעט.
"נחמד פה" הוסיפה.
"ברוכה הבאה" השיב דני תוך שהוא נע לעברה. "תרצי לשתות משהו?"
"אשמח לאיזה כוס קפה זריזה" ענתה רוית. "מתי השיחה הבאה שלך?"
"יש לנו שעתיים שלמות, רק עבורנו!" ענה דני תוך שהוא נע לכיוון הקומקום החשמלי שעמד בפינת החדר על שולחן קטן ליד צנצנת קפה, כוסות, סוכר וקופסת סוכרזית יחד עם חבילת כפיות חד פעמיות. לידו עמד מקרר קטן והיא שערה שבו הוא מחזיק את החלב.
"תזכירי לי איך את שותה"?
תוך שהיא עונה לו התיישבה רוית על הספה, והמשיכה להתבונן בדני הטורח על הכנת הקפה. כשסיים התקרב לעברה עם שתי כוסות קפה מהבילות. ספק עלה בתוכה כשהיא חשה אותו קרוב יותר אליה, מתיישב לצידה על הספה ונלחץ בגופו אל צדו הימני של גופה. הוא הניח את הכוסות על השולחן ונפנה לנשק אותה, מקרב את פיו אל פיה כפי שעשה שלשום בערב לאחר שנפגשו בבר שכונתי והעבירו שעה ארוכה בדיבור נעים על נושאים שונים. ריח האפטר-שייב שלו עלה באפה, מנכיח את המאמץ שעשה לפני הגעתה, את הציפייה והלהיטות לקראת המפגש עמה.
"תשמע, אולי זו בכלל טעות שבאתי לכאן" התחילה לומר בקול מתנצל. "בכל זאת זו הרי קליניקה לטפל באנשים עם בעיות שונות, לא? משהו לא מרגיש לי נוח פה, לא מתאים" הוסיפה.
"אל תחשבי על כך בכלל" לחש באוזנה כשהוא ממשיך לנשק את מורד צווארה. "הקליניקה הזו כבר ראתה דבר או שניים, הכול בסדר. פה יש לנו הכי הרבה פרטיות".
רוית נרגעה מעט, המתח שבתוכה שכך מעט, והיא התמסרה לנשיקתו.
לפתע נשמעה דפיקה בדלת. שניהם קפאו במקומם.
הדפיקה חזרה על עצמה, והפעם בעוצמה רבה יותר.
רוית ראתה את דני מתכווץ במקומו על הספה, מתרחק ממנה מעט, מתנשם בכבדות. "שיט" הוא אמר לעצמו. "איך שכחתי את הפגישה איתו, איזה דפוק אני...".
רוית נשארה מופתעת על מקומה. תחושה מפתיעה של הקלה גדולה עלתה בה. מראהו של דני שפוף ומכווץ העלה בה דחייה והיא קמה ונטלה את תיקה. מבלי להסב את ראשה כלפיו היא פסעה לעבר הדלת ופתחה אותה לרווחה. דני ליווה אותה במבטו, לא אמר דבר, רק נד בראשו לעבר המטופל שהמתין לו בחוץ בברכת שלום. רוית לא יכלה לראות עוד את הבעת האשמה על פניו. היא גם לא רצתה להסתכל.
コメント