"אני לא תמיד מבינה את עצמי" אמרה לי שיר בת ה-17. היא ישבה מולי ותלתה בי זוג עיניים גדולות וחומות כשקדים, "יש לי רגעים בהם אני הכי חרמנית ולא איכפת לי לבטא את זה בלבוש צמוד, באיפור ובלהוציא לבנים את העיניים, ויש רגעים שאני הכי ביישנית. לא רוצה שאף אחד יתקרב, מתעטפת שוב בבגדים הגדולים האלה שמטשטשים לי את הגוף. אני חושבת שרק בפורים אני מרגישה בסדר ללכת חשופה. זה כאילו בתחפושת נכון?", הוסיפה וחייכה במבוכה.
הבנתי אותה לגמרי. אני זוכרת את הפורים שלי כנערה, שהיה גם בשבילי יום בו יכולתי להעיז. יכולתי להתלבש חשוף, להבליט את מיניותי המלבלבת, לנצח את הביישנות, הביקורת העצמית הנוקבת והחשש מפני גינוי. לא בדיוק הבנתי מה קורה לי אבל הרגשתי איזה סוג של הרשאה פנימית, לא מנוסחת ולא מדוברת.
במבט לאחור אולי אפשר לנסח את הימים הללו כימים בהם "ושתי" שלי יצאה כמנצחת. אותה דמות של אישה פרסית, אמיצה ומורדת. גם אני מרדתי (קצת) במוסכמות, בעודי מחפשת (בצורה הכי מבולבלת ועם המון חרדה), דרך לביטוי אישי. לימים הבנתי שהחוויה האישית שלי אינה כה פרטית, ושאכן בפורים יש עבור נערות רבות סוג של הרשאה להעיז ולבטא את מה שבדרך כלל היה מצופה שיוצנע. "זו הרי תחפושת, נכון?" כפי שציינה שיר.
למען האמת, אסתר (המלכה) מעולם לא דברה אלי. הנה אני אפילו שמה את הכינוי המלכותי בסוגריים. אם אני חשה משהו כלפיה, זו כנראה יותר חמלה. נערה צעירה, יפה מאוד כנראה. יופי שהסביבה הגברית, ובעיקר דודה מרדכי, קולטים כמשאב נחוץ עבורם. אסתר פסיבית, בעוד שמרדכי עסוק בלהציע את גופה ואת האטרקטיביות שלה מבלי שהיא יכולה לומר דבר, וההמשך ידוע: כמו גברים רבים לפניו ואחריו גם אחשוורוש מתפתה "לקנותה", וכך גם – על הדרך – מצליח מדרכי להציל את הקהילה היהודית. מטרה ראויה לשמה, אבל ברצינות?!
לדעתי האישית, שתי הנשים – ושתי ואסתר – ייצגו את שני היבטי החוויה המפוצלת שלי. ושתי – נועזת ועם מחשבה עצמאית, מורדת אבל משלמת ביוקר עבור המרד שלה. היא מודרת מהארמון, מיכולתה להשפיע על הנשים שסביבה, מוחרמת בבושת פנים. לעומתה, אסתר – כנועה וצייתנית - מקבלת על עצמה את דין הפטריארכיה. כניעות המתוגמלת על ידי ההיסטוריה היות שהיא נקשרת גם לניצחון על המן הרשע. איני יכולה שלא להרהר באם יש בסיפורה מסר לא כל כך חבוי של "תעשי מה שאומרים לך וכולם ירוויחו."
גם היום, כאני אישה עם תודעה פמיניסטית די מפותחת, אני מבינה שהפטריארכיה מהדהדת בתוכי בכל מיני צורות; גם אני "עושה חשבון" מה יאמרו עלי, כיצד אתפס כאישה, איך תובן המיניות שלי? החיפוש מתקיים תמיד עם החשש מפני סנקציה כלשהי, גינוי חריף שאיני חסינה כלפיו למרות שאולי כבר הייתי אמורה להיות.
אני עדיין ממשיכה לחפש את דרכי הביטוי שלי, ומצאתי שהכתיבה על המיניות היא אחד מהם. היא מבט
את את ה"ושתי" וה"אסתר" שבתוכי, שלובות זו בזו, לעתים נאבקות ולעתים חיות בהרמוניה נשית של קבלה והשלמה.
חג פורים שמח!
Comments