שתיקה...

"זהו. סיפרתי לך כל מה שהיה. על הבגידה ועל מה שקדם לה. אני לא יודעת מה להגיד עכשיו" אמרה רוני והשתתקה. השתתקתי איתה. שקט סמיך עטף את חדר הטיפולים בו ישבנו, ורק ציוצם של להקת התוכים מבחוץ, בסבך עץ האורן הגדול, פרמה את השתיקה.

הסתכלתי עליה והיא נראתה נתונה בהרהורים משלה... סבוכה בתוך עולם פנימי משל עצמה. הרגשתי שאיני רוצה להפריע לה. נזכרתי פתאום במטופלת שאמרה לי "מותר לנוח בטיפול"... כל כך צודקת.

אז נחנו. היא בשרעפיה ואילו המחשבות שלי התפזרו לכל מיני כיוונים. הרהרתי במה שסיפרה לי על הבגידה שלה בבן זוגה, אך גם על הדברים שעלי לעשות בבית עוד מעט, אחרי השיחה. לרגע חשתי תחושת אשמה מייסרת. מה פתאום זה עלה בי עכשיו? מדוע כשהיא מספרת לי על הקונפליקט הסבוך שיש בחייה אני חושבת על המדיח שאני צריכה לפנות עוד מעט? האם היה משהו בדבריה שהיה לי קשה להכלה?... האם המחשבות האלה מסייעות לי להתמודד עם השתיקה שנפלה על החדר?...

האמת שבבואי לכתוב על שתיקה בחדר הטיפולים מצאתי את עצמי נאלמת דום. הרגשתי שהמילים חומקות ממני ונעלמות, והמחשבות מסתחררות במערבולת לא ברורה... שאלתי את עצמי מהן משמעויותיהן האפשריות של השתיקה בטיפול? וכיצד להתמודד עמה - בתוכנו ועם המטופלים שלנו?

אז הנה כמה מחשבות שלי:

לפעמים מטופלים שותקים היות שהם מניחים את "החבילה הכבדה" שהם נושאים איתם, משתחררים ממנה ולו לכמה רגעים, לרגעים לא רוצים לדון בה... מבוהלים אולי מכך שסוף כל סוף דברו על הדברים יחד עם שמץ של הקלה. אם למשל אומרת מטופלת "אני לא יכולה לחשוב שהוא יגע בי", חוויה ומחשבה שנשאה עמה במשך שנים, היא משתתקת באופן מובן. חשוב להבין שאין צורך להגיב מיד אלא שבחוויה שלה משהו רציני ומשמעותי הונח בחלל החדר, ויש מקום להרהר בו ולא בהכרח מיד לנתחו במילים.

השתיקה היא גם סוג של תקשורת. שתיקה מבטאת קושי לדבר על הנושאים השונים כמו למשל מיניות. שוב ושוב אני פוגשת נשים וגברים בוגרים שעדיין, גם בשנות הארבעים לחייהם, אומרים "זה ממש קשה לי לדבר על כך, לכן אני שותק/ת".

השתיקה משמעותה שהנושא עובד, מוצה, ולו לפגישה הנוכחית. לפעמים תם כוחן של המילים ויש מקום למרחב של הרהור ומחשבה... עיכול ועיבוד פנימיים.

שתיקה מאידך יכולה להיות גם ביטוי לקושי, למה שאנו קוראים בטיפול "התנגדות". למעשה הכוונה שאין יכולת רגשית להיפתח, לעבד רגשית את מה שמציק...

ולבסוף: להיות מסוגלים לשתוק ביחד הינו הישג בעיני לא פחות מלשוחח על הנושאים השונים - רגישים ככל שיהיו. שתיקה משותפת יכולה לבטא גם אינטימיות וקרבה. עולה במחשבתי שורה משיר האומרת "אולי נשתוק מעט ביחד?"... ואין מתאימה ממנה לבטא זאת.

כך או כך לשתיקה יש קול, כפי שאומר שירם הנפלא של סיימון וגרפונקל – "The Sound of Silence". יש לה הרבה משמעויות ויש משהו דווקא בשתיקה שהוא בעל כוח רב. נדמה שבחיים ובטיפול היא מעוררת מגוון של רגשות במי ששותק ובמי שמנסה ליצור קשר ולשוחח. אי אפשר להישאר אדישים לה.

מלאכת המחשבת של הטיפול היא עבורי להתבונן בה ולנסות להבינה יחד עם המטופל/ת. בזהירות ובעדינות, לא מתוך עמדה ביקורתית ושופטת, אלא כזו המתמודדת עם אי הנוחות והתסכול, הבהלה וסימני השאלה.

Seventeen Mile Cypress by Erin Hanson