ציפיות גבוהות מידי בקשר הזוגי

- "אני רוצה שהוא ידע להכיל אותי גם ללא מילים" אומרת נירית.

- "אני רוצה שלא תגיד לי סתם מילים ריקות כמו יהיה בסדר, זה לא באמת עוזר ואני מצפה שתדע את זה כבר" אומרת שירה.

- "אני רוצה שתדע לגעת בי במיטה, בקצב שלי, בלי שאצטרך להסביר יותר מדי" אומרת גל.

- "אני רוצה שניסע ביחד רק שנינו, ונתפשט במשך 3 ימים. התפשטות בכל מובן – גופנית ונפשית! הגיע הזמן שתבין עד כמה זה חשוב לי", אומרת אילנה.

- "הייתי רוצה שהוא יוציא אותי מהמצב רוח הרע" אומרת נעמה.

אני פוגשת אותן בחדר הטיפולים ומרגישה את התסכול שלהן.

הן חשות לא רק מתוסכלות אלא גם נרגזות, לא מובנות, לעתים עצובות ואפילו זועמות.

הן ניסו להסביר, לפעמים גם גייסו בתוכן את הכוחות לומר את הדברים כמה שיותר בישירות, ובכל זאת משהו לא עבר... בן הזוג לא נענה. הוא הרי היה קשוב כשהם שוחחו ובכל זאת משהו מכל זה לא קרה.


אז מה באמת קורה פה?

לא מדובר בבני זוג שאינם רוצים את הקשר. הם עצמם מתוסכלים וחשים לא מבינים את בת הזוג. מדוע אינה מרוצה, מה בדיוק מפריע לה?

ואולי גם את או אתה, שכרגע קוראים את הפוסט הזה, חשים הזדהות עם אחד הצדדים?


אם נדבר רגע על תקשורת במובן המגדרי הרי שנוכל לדבר על השיח הרגשי שנשים מחפשות וגברים מתקשים לנהל. שיח בו רגשות מעובדים, מחשבות נפרשות ועומק רגשי ואינטימי צומח לו. אולם דיון כזה זה לא יהיה לגמרי מדויק. בן הזוג של נעמה למשל מחפש מאוד את השיח הכן והפתוח איתה אך היא מרוחקת. כמיהותיה נותרות עלומות עבורו.

אני מציעה שמדובר בעיקר בציפיות גבוהות מדי בקשר הזוגי.

זהו נושא שדובר על ידי מטפלת זוגית מיתולוגית בשם וירג'יניה סאטיר (בספרה – המשפחה המודרנית). בדברה על ציפיות בקשר זוגי היא ציינה את ציפיית "כדור הבדולח" בה בני זוג מצפים שמי שאוהב אותם ידע לקרוא אותם ללא מילים. שקיפות המאפשרת לראות דרכנו, בדומה לדמויות ולשלג היורד הנשקפים בכדור הבדולח.

ציפייה לא מציאותית בה אפשרי יהיה לראות דרכנו את מה שמתרחש בנפשנו. אני סבורה שכל אחת מהנשים עמן שוחחתי חשה גם שבן הזוג היה צריך "לקרוא אותה" ולהבין את צרכיה, לא רק אלה המדוברים אלא גם את אלה הנמצאים בין השורות. שם מסתתרת הכמיהה לקרבה עמוקה, לריגוש, לגיוון. ציפייה שכזו נידונה לכישלון מראש.

בנוסף, הציפיות הגבוהות לדברי סאטיר מתבטאות גם דרך הנרטיב של "הקדרה הריקה". קרי, אנו בני האדם מסתובבים בעולם כאילו יש בתוכנו קדרה. אם התמזל מזלנו וגדלנו בתנאים מיטיבים של אמון וביטחון, אהבה והכלה הרי שהקדרה שלנו מלאה. אולם באם לא שפר עלינו גורלנו הרי שהקדרה שלנו ריקה ואנו נצפה מבן או בת הזוג למלא אותה.

אולם ציפייה זו היא גם למעשה זה לא באמת מציאותית. הבן או בת הזוג יחושו כל הזמן שהם מנסים למלא משהו בנפשם של הפרטנר שלהם/ן אך זה הנפש מתרוקנת במהירות. זו עלולה להיות תחושה מייאשת כאילו הם מטפסים על קיר חלק ושבים ומחליקים.

עלינו לדעת שהאחריות של כל אחד מאיתנו היא למלא – קודם כל בעצמנו – את הקדרה הריקה שלנו. עלינו לדעת ללמוד להכיר את הציפיות הלא מציאותיות שלנו, לווסת במידת האפשר את עצמנו, לזכור שהאחריות היא קודם כל שלנו על עצמנו. אם אנחנו רוצות שיגעו בנו פיזית ורגשית באופן שנעים לנו עלינו להסביר זאת ישירות, לעמוד על כך, ולהבין שלעולם תהיה שונות בין אישית מובנת ונורמאלית בתוך הזוגיות - גם אם אוהבים מאוד.