top of page

סיפור לשבת - הבית ליד האגם

"לאן הגעתי?" שאלה תמי בקול את עצמה בעודה מפהקת ומשחררת את רצועת הביטחון של המכונית. היא הייתה לאחר שעות ארוכות של נהיגה ולכן הרגישה צורך עז בכל גופה להתמתח, עד כמה שניתן היה בחלל המכונית, ופתחה את הדלת. הושיטה רגל ועוד רגל עד שנעמדה על האדמה, מחוץ למכונית. שם התמתחה שוב ונשמה עמוקות. בפיה עמד טעם של מתכת, עדות לכך ששעות לא נכנס דבר לפיה פרט למים. לפתע חשה צורך עמוק ונואש לכוס קפה מהבילה, עם חלב סויה מוקצף, כמו שהיא רגילה מהבית בישראל. טעם הקפה היכה בלשונה בזמן שחשבה על כך. אויר קר היכה בפניה והיא הצטמררה. אוטומטית רכסה את הסווצ'ר וחבקה את עצמה בניסיון להתחמם. ריח של עשן עלה באפה. ריח מעושן כזה אותו זכרה מטיולי ילדותה. שילוב של ריח גחלים רוחשות, ענפים מתפצפצים באש וחול. לבסוף התפנתה להסתכל סביבה. להבין איפה בדיוק עצרה אי שם בדרכיה השוממות של מזרח קנדה. שום דבר לא הכין אותה לנוף שראתה מולה. היא נשארה פעורת פה מול אגם כחול, מוקף בהרים מושלגים ופראיים גבוהים שהתנוססו למרחוק. במבט נוסף נכחה לדעת שבמרחק קרוב יותר אליה האגם מכותר בצמחיה של עצים המכוסים בעלווה כתומה-צהבהבה של אמצע הסתיו. מעל היו שמיים תכלת עם ענני נוצה לבנים, והם השתקפו במי האגם. תמי המשיכה להתבונן בצבע הכחול העז של המים, כמותו לא ראתה מאודה ובעננים המשתקפים בהם. היא זיהתה אדוות קלות מעשה ידי הרוח הקרה. אדוות שנדמו בעיניה ליד אמן הנוגעת בזהירות בקנבס של ציור. נגיעות קלות בכדי לא לקלקל. המים הכחולים היוו ניגוד לחופים המסולעים, הלבנבנים-אפרפרים שהקיפו אותם. תמי חשה מוצפת בשמחת הגילוי של מקום נפלא שכזה. היא התעלמה מתחושת הקור הדוקרת, מטעם המתכת בפיה, מאפה שהתחיל לנזול. היא הביטה כה וכה, כמי שאינה יודעת לאן בדיוק להסתכל. עיניה נמשכו אל המים אך גם אל צבעי הכתום של עלי העצים מסביב, אשר השרו בה שלווה. שקט מופלא שרר על הכול וחיבק אותה במעין חיבוק מנחם. היא חשבה על העיר הגדולה אותה עזבה לפני מספר שעות, על הפקקים ועל תחושת הלחץ המתמדת שחוותה בה. תחושה שהתחילה להתפוגג עם יציאתה לדרך וכרגע בעמדה מול הנוף הנפלא שלפניה. תמי המשיכה להתבונן. מרחוק – מעבר לאגם - ראתה בית מגורים ישן, בודד, שעשן היתמר מארובתו. הבית השתקף בהיפוך מדויק במים הצלולים מה שנתן לו עומק מפתיע ונוכחות בולטת בתוך הטבע הפראי. מראה הבית עורר בה סקרנות. היא תהתה מי גר בו, כשדקירת קנאה קלה אוחזת בה... מי מאפשר לעצמו חיים שלווים כאלה. אולי מדובר בקוטג' לתקופת הקיץ חשבה לעצמה, כפי שמקובל פה... אך העשן שיצא מהארובה העיד כי מישהו שם חי, מתחמם ואולי אפילו מבשל ארוחה. תמי שלפה את הטלפון הסלולרי מכיסה וצלמה מספר תמונות. "שיהיה למזכרת... מי יודע מתי אזדמן לפה שוב..." אמרה לעצמה. האוויר הקר המשיך להכות בפניה ובאוזניה והיא נפנתה לחפש במכונית כובע וכפפות. לאחר שמצאה בדקה גם את התרמוס של הקפה בכדי לבדוק האם נשאר שם משהו עבורה להמתיק את הטעם המר שהיה בפיה. לצערה התרמוס היה ריק ולכן לקחה סוכריית מנטה ושמה בפיה. הטעם המוכר הקל מעט והיא מצצה את הסוכריה בעוז, ספק מוצצת ספק נוגסת בה קלות בשיניה. "כנראה שלא אצליח לקנות קפה פה קרוב, ואצטרך לחכות עד שאגיע קרוב יותר לאזור 'אלף האיים'" חשבה, ולקחה נשימה עמוקה. תמי הייתה כל כך שקועה בחוויית המפגש עם המקום עד שדמות אדם שטייל בשביל המקיף את האגם נעלמה מעיניה בתחילה. לכשגילתה אותו לרגע נבהלה, אולם הוא הניף את ידו ונפנף לה לשלום, והיא הגיבה בצורה דומה. היא חשה ששניהם נמצאים באיזה יקום נפרד, נבדל ומנותק. הניתוק עורר בה בתחילה תחושה של שלווה גדולה, לא מוכרת, אך לפתע התעוררו מחשבות מעוררות דאגה בנוסח "אולי הוא יפגע בי", "איך אגן על עצמי במקום הנידח הזה"... והרי כבר פגעו בה כל כך בעבר. תחושת חרדה מהולה בתסכול על כך שגם במקום שלו כזה אינה מצליחה למצוא שלווה בתוכה עלתה והכתה בה.

היא הביטה במבט אחרון ומלא ערגה אל הנוף המקסים שלפניה ופנתה לשוב אל מקום המבטחים שלה – מכוניתה החמימה והמוכרת.



Comments


bottom of page