top of page

מה הורים חושבים בליבם ולא אומרים (או אמורים לא להעיר)?


הורות מוצגת כמכילה בחובה את האתגר של לאהוב את ילדינו ללא תנאי, לקבלם כמו שהם. סוג של שחזור הרחם הראשוני, הקונקרטי, אך במובן הרגשי. אבל, לא תמיד אנחנו כהורים מסוגלים לעמוד באתגר זה. היכולת להכיל ולקבל, גם אם יש כוונות טובות לעשות זאת, מאותגרת שוב ושוב. אז מה מאתגר אותנו כל כך? אלה מחשבות חולפות במוחנו? בבחינת "דברים שחשבנו אך לא נעז לומר"...:


הנה אוסף של מחשבות ששמעתי בקליניקה:


- "למה יש לי ילד כזה שחושש כל הזמן מהעולם?"...

- "עצוב לי שהבת שלי מזכירה לי את אימא שלי. שתיהן כאלה פסיביות, מתקשות לקבל החלטות"...

- "הייתי רוצה שהבן שלי יהיה כמו הבן של החבר הכי טוב שלי: כזה גבר גבר, מעשי, לוקח אחריות, מתפקד בפול ווליום... לצערי הבן שלי כל כך שונה ממנו."

- ההורות הזו קשה מכפי שחשבנו... היא מצריכה כל כך הרבה השקעה וכוחות. זה לפעמים מרגיש יותר מדי".

- לאחר גירושין: "איזה כיף כשהוא אצל אבא שלו חצי מהשבוע. אני יכולה להיות רווקה שוב ולעשות מה שבא לי. חופששש".

- "יש רגעים שאני כל כך כועס על הבת שלי שאני לא יכול לאהוב אותה."


זהו רק מקבץ חלקי המציג את "מאחורי הקלעים" של התמודדותנו עם הורות. הוא מהווה המשך לפוסט הקודם בו כתבתי על דברים שלא נעז לומר למטופלים. הקשר בעיני אינו מפתיע כי הרי יש גם בעמדה הטיפולית מן ההורות וגם בהורות מן העמדה טיפולית. גם שם וגם פה אנחנו נדרשים לקבל צורות מחשבה, רגש והתנהגות שלא תמיד נעימות לנו, שמעוררות בנו תחושות של אי נוחות, אכזבה ואפילו כישלון צורב. אולם בהורות יותר מאשר בחדר הטיפולים אנחנו מעורבים אישית באופן עמוק המשחזר עבורנו פצעי עבר, חלקים הוריים מופנמים ומאתגר את יכולותינו לקבל ולהבין ללא שיפוט.


היכולת לעבד את התחושות האלה, להמשיך להחזיק עמדה מכילה ופחות שיפוטית מהוות אתגרים אנושיים – טיפוליים והוריים – כאחד. אני מכירה מעצמי את ההתמודדות המשולבת הזו, ומה שמחזק אותי לדעת הוא שהתנועה ממקום שיפוטי למקום מקבל מביאה בעקבותיה הרבה אדוות מיטיבות: היא הבסיס ליצירת קשר אנושי קרוב ואוהב, בעל משמעות ובעל עומק (כי ביקורת הרי כל כך מצמצמת. הן אותנו והן את ראיית מי שמולנו).


מוזמנים/ות לחלוק איתי בתגובות למטה מה זה מעלה בכם, כמטפלים/ות או כהורים ⬇️



Comments


bottom of page