לני ברוס היה קומיקאי אמריקאי-יהודי שחי בין השנים 1925 לשנת 1966 בה מת ממנת יתר בגיל צעיר. במאמרו "לני ברוס: נסיך הצחוק והשפל" משנת 2012 מתאר העיתונאי יונתן גת את הקומיקאי כמי ש"המציא את הסטנד-אפ קומדי, נעצר ונשפט על השפה המלוכלכת במופעים שלו, מת בגיל 40 ממנת יתר, ומאז לא קם לו יורש אמיתי, יהודי נוסף ברשימת הקומיקאים ששינו את ההומור העולמי לנצח!" (בנוסף לדני קיי ולג'רי לואיס אני משערת).
לני דיבר על הכול ובשפה הכי מלוכלכת שיש. עד כדי שנעצר לא מעט פעמים בשל האמירות הבוטות והישירות שלו שהיו יותר מדי בשביל הבטן הרכה והשמרנית של הקהל האמריקאי בשנות ה-50 וה-60 של המאה העשרים. למרות זאת המוניטין שלו הלך וגדל, ואחרי מותו הפך לאייקון תרבות של ממש, בשל התעוזה שלו. הוא לא תמיד השתדל להצחיק אלא פשוט דיבר עם הקהל, חשב והגה, התפלסף אפילו, ובעיקר אמר דברים ישירים ונוקבים שאחרים לא העזו לומר. מסרים רדיקלים על כולם: שחורים, יהודים, נוצרים ובכלל.
כעת הוא עולה במחשבתי כשאני מכינה את עצמי לכתוב בעצמי כמה מסרים ישירים ואולי לא קלים לעיכול על החיים בקליניקה ועל העולם הטיפולי – החיים שלי כמטפלת. תשאלו אולי מדוע יש לי צורך לעשות זאת, ואענה שלנקוט בשיח הפוליטיקלי קורקט בלבד עלול להיות מצמצם, משטיח מורכבויות אנושיות וטיפוליות, אפילו משעמם קצת.
אז מה למשל? במה קשה לנו המטפלים/ות להודות, ועל מה קשה לנו לדבר בפומבי?
הנה רשימה חלקית:
אפשר לפעמים להבין לגמרי את מי שבגד בנישואין, את מי שרוצה להתגרש מהגבר שהציק לה במשך שנים.
אפשר לקנא במטופלים/ות המספרים על חיי מין סוערים עם המאהב.
אפשר להילחץ מטופלים עשירים שכל דבר חומרי מושג אצלם בקלות.
להסכין עם המחשבה ש-כן, לחלקם יש באמת חיים יותר טובים משלנו.
ועם המחשבה הנוספת שחלקם נוסעים לכל אותם מקומות נפלאים שהיינו רוצים לבקר בהם בעצמנו.
ואפילו שלפעמים הילדים שלהם מוצלחים ומצליחים לפעמים יותר משלנו.
הנה מדברים על הכול ורק על כסף שותקים... כמה מוזר.
הכול בכדי לזכור שבסוף לא הייתי באמת מתחלפת איתם בכלום, (אולי רק בקצת...)
טוב, זה לא היה כל כך נורא לכתוב את זה אבל אני מרגישה שזה לא הכול; שהאיסורים החברתיים והמקצועיים רובצים על כתפי. שקשה לי להשתחרר, שאני חוששת וגם קצת אולי לחוצה... מה יחשבו עלי? על כל התוכן הזה?
ברור לי שיהיה מה שיהיה - המשך יבוא.
חייבת!
Comments