לא תאמין מה עבר עלי בשבוע האחרון: פרק שלישי

סיפור בהמשכים: פרק זמן של שבוע לא נראה ארוך במיוחד אבל יכולים לקרות בו הרבה דברים משמעותיים. המון... העולם יכול להשתנות לגמרי. זה מה שקרה לאורן, לאשתו עופרה ולידידתה דורי. הפרק הקודם עסק בעופרה ובמה שקרה לה ביום שלישי. והפעם, הפרק עוסק בדורי ובמה שקרה לה ביום רביעי... מזמינה אתכם לקרוא ולהמשיך לעקוב.

דורי: יום רביעי

אתמול שוב קלקלתי כמו שרק אני יודעת. עופרה הגיעה אליי ואני כל כך שמחתי. היינו מאושרות, מחוברות. ועכשיו, בבוקר שאחרי, אנחנו שוכבות שותקות וכואבות בחדר השינה הנעים שלי, על מצעי הכותנה הלבנים שקניתי במיוחד בשבילה. אני מרגישה בגוף את הריחוק שבינינו. עופרה התרחקה ממני והפנתה אליי את הגב. נראה לי שהיא בוכה כי גופה רוטט קלות. אני חשה צורך לשלוח אליה יד, ללטף ולהרגיע, אבל לא יודעת אם לעשות את זה ומה לומר, לא ברור לי כיצד היא תגיב.

נפגשנו במסיבת פורים של החברה שבה אני ואורן, הבעל שלה, עובדים. אני זוכרת בבהירות שחשבתי שהיא חמודה ושהיא לא יודעת עד כמה היא מושכת ויפה. הייתה בה מעין פגיעות כזו, בשפת הגוף ובהבעת הפנים, שממש תפסה את תשומת הלב שלי ומצאה חן בעיניי. היא נראתה כל כך מנוגדת לאורן, שיודע להבליט את עצמו בדיבור בקול רם, בלהצחיק את כל החברה. היא עמדה לידו קטנה כזו והסתכלה מסביב. המבט הסוקר שלה את החדר נפגש עם המבט שלי וחייכתי אליה. היא חייכה בחזרה חיוך מהוסס כזה, באמת כובש לב, אז קמתי והתחלתי לפסוע לקראתה.

"נעים מאוד, אני דורי," הצגתי את עצמי.

"נעים מאוד גם לי, אני עופרה, אשתו של אורן," היא אמרה מחייכת.

שיט, חשבתי לעצמי. לא נכון, דווקא היא.

בלעתי חזק את הרוק וחייכתי בחזרה. הרגשתי בגוף שהמתח מתפשט בי, בעיקר בבטן. מייד עלתה בי המחשבה ש"איזה שטות עשיתי לפני שנה כשהסכמתי להיכנס איתו לחדר הצילום בסוף הערב. כן, היינו שתויים, אז מה? מה בכלל מצאתי בו? למה אני תמיד צריכה לעשות מה שבא לי? יא אללה, כמה אני לא מספיק מחושבת, אימפולסיבית שכמוני".

עופרה לא הרגישה דבר. היא הסתכלה עליי בעיניה הכחולות והגדולות, ולאחר מכן על הכוס שהחזקתי ביד, ושאלה בפלירטוט מפתיע, "איפה משיגים דבר כזה? נראה טעים."

"בואי, אשיג לך אחד כזה גם," עניתי מייד והתעשתי.

פנינו שתינו לכיוון הבר, בלי לומר דבר לאורן שהיה עסוק בשיחה עם, נתי שם, הבוס. התחשק לי לקחת את ידה, אבל לא עשיתי זאת. הרגשתי שאני רוצה להמשיך ללכת עם האישה הזו עוד הרבה זמן. להכיר אותה לעומק, לחבק ולנשק אותה, שתהיה שלי, וזה הפתיע אותי.

אוושת הרוח המכה בווילונות החדר מחזירה אותי משרעפי אל הרגע הנוכחי. "עופרה," אני שומעת את עצמי אומרת, "זה היה מזמן וממש ממש לא משהו שאני גאה בו. היינו שתויים, זה היה שטות של רגע." אני שמה לב שהיא מקשיבה קשב רב. היא הפסיקה לבכות. הלוואי שאצליח להרגיע אותה, אני מתפללת בתוכי.

עופרה מסתובבת אליי ואני רואה את פניה. תמהיל כעס ואכזבה משתקף בהן. ליבי נופל בתוכי. שיט, אכלתי אותה...