גופי ואני – דם הווסת זה לא איכס

"זה היה ביום בו לבשתי דווקא מכנסיים לבנים. לא סתם לבנים - בוהקים בלבנם", אומרת שירה ומחייכת חיוך עצוב. "קמתי ללוח וחברה רמזה לי שיש לי כתם. הסתכלתי למטה ונחרדתי. כתם דם שהתחיל מאזור המפשעה שלי והלך והתרחב במהירות לעיני כול הכיתה" היא נאנחת.

"לא היה לי בתיק כלום. לא תחבושת, לא טמפון, ממש כלום. גם לא ידעתי מה לעשות למרות שהייתי כבר בת 15. נתפסתי לחלוטין לא מוכנה. במבט לאחור אני לא מבינה איך לא התכוננתי לרגע הזה ואיך אימא שלי לא ציידה אותי במשהו מזה. סוג של הכנה ולו קטנה לקראת קבלת הווסת הראשונה שלי".

שירה אינה לבד. אני מכירה מניסיוני האישי מצבים דומים של "התלכלכתי"... לפעמים נדמה לי שבזיכרון הקולקטיבי של הרבה מאיתנו הנשים יש את הרגעים ההם בהם "אוף, מה עושים עכשיו?", אלה רגעים שבהם את נחשפת למול העולם שיכול להציץ לך. את נחשפת לזמן הזה בחודש בו את יותר פגיעה, מדממת, הורמונלית. מצבים בהם בדרך כלל יש שימוש נגדך. חיוך של בוז וביקורת על כך שלא הצטיידת כראוי, לא מנעת את הפשלה של הנזילה, נתפסת כהורמונלית וכמי שאי אפשר לכאורה לדבר איתה...

דבריה גם מרמזים על הקושי של אימהות להכין לקראת, לשוחח, לתווך את השינוי הגופני. לא רק בעשייה פרקטית של לתת טמפונים או תחבושות אלא בלהסביר על הביוץ, על המחזור החודשי המופלא שמתחיל להתרחש בגוף, על פוריות עתידית. בביתה של שירה הייתה מעין התעלמות, סוג של הכחשה, להתפתחותה המינית.


אוסיף בהקשר זה ואומר רק שהתפתחות מינית יכולה לפעמים להיות מעוכבת על רקע יחסים במשפחה. למשל - נוכחות גברית בבית וחשש מודע ולא מודע מפגיעה מינית כלשהי. אבל זה נושא לפוסט אחר...

בפוסט זה אני מבקשת לשים את הדגש על משהו אחר, חשוב ומעודד. בעולם שבו הולכת מדינה כמו ארה"ב אחורה בנושא הזכות הלגיטימית של נשים להפלות, למול תהליכי הקצנה דתית ופוליטית כאן אצלנו המעודדים הפרדה מגדרית וממחישים את שבירותם של הישגים פמיניסטיים, עולה בזמן האחרון קול שונה. קולן של נשים צעירות הבאות ומתריסות ואומרות: "אני לא מתביישת אלא גאה בדימום הזה, הוא לא לכלוך. אני נותנת לדם לנזול מבין הרגליים, לומדת את גופי ואת השתנותו במשך החודש מבלי ביקורת או בושה".

כן, זה במסגרת פרסום לתחתונים מסוג מסוים הסופגים את דם הווסת, אך יש בדבריהן יותר מכך בעיני. זהו הקול שאני מחפשת בתוכי ומסביבי. קולן של נשים צעירות הבאות להתריס מול מוסכמות מיושנות ומיזוגיניות, המחפשות דרך להרגיש טוב עם עצמן וגם גופן. כזכות ולא כהמלצה, כתפיסת עולם ודרך חיים ולא כגימיק. אני איתן. בהצלחה יקרות.