הרבה גברים ונשים מגיעים לטיפול עם ספקות. חוששים שהתהליך לא יעזור... שבעצם בן או בת הזוג רק מדברים ומביעים רצון לשינוי אבל לא באמת מתכוונים לכך או – יתרה מזאת – לא מסוגלים. אז הנה כמה כיווני מחשבה שמהווים איתות שהוא או היא בעניין: אם לא: - אם בן הזוג לא אומר לך "זה מה שיש... זה אני וזו את". - אם בן או בת הזוג לא דוחים להגיע לפגישות בכל מיני תירוצים. - אם אין אמירות של "אין מה לעשות...". - אם בן או בת הזוג מבקרים את המטפל/ת ומתנגדים למרבית ההתערבויות הנעשות בטיפול. ומה כן? - אמירות חיוביות כמו "באנו לעבוד... לראות בתהליך הטיפולי מנוף לשינוי בינינו". - אם כל אחד מהם מוכן לדבר במסר "אני" ולא במסר "אתה". כלומר, מוכן לצלול פנימה לתוך עצמו/ה ולקחת אחריות על החלק שלו או שלה. אם יש הקשבה בתהליך, הדדית והן למטפל/ת, ונכונות להתבונן במה שעולה. - אם יש מחוות התנהגותיות במהלך חיי היומיום המעידות על מחשבה ורצון לפעולה (כתיבת פתק/הודעה אינטימית, קניית פרחים, השתתפות אקטיבית יותר בבית ועם הילדים ותשומת לב אישית, ואלה רק דוגמאות).
רוצים לקבל מענה על שאלה? מוזמנים ומוזמנות לכתוב לי בתגובות!
