ההורים שלי אנשים איומים... מה עושים?

ההורים שלי אנשים איומים, מאלה שאיני רוצה בחיי

מה נאמר לאנשים שמספרים בחדר הטיפולים על הורים תוקפניים ופוגעניים, מצומצמים רגשית, כאלה

שתמיד מטילים ספק ומגיבים בחשדנות לגבי כל דבר טוב שקורה? מהאנשים האלה שבשפה פשוטה איך לומר "מבאסים", מפזרים איזו אנרגיה שלילית שמדכדכת, שמערערת תמיד ובאופן מידי את הנפש. מצליחים למקם את הבן או הבת הבוגרים ככישלון, או כמי שלא ניתן להאמין להם. התאהבות, הצלחה בעולם העבודה, רגע מרגש בו קבלו אישור לערכם העצמי, או כל דבר טוב אחר שהחיים אכן מציעים לפעמים, נתפסים על ידיהם כבלתי אמינים. ההצלחה גוררת אחריה שאלות חודרניות על הצעד המפתיע הזה שמעגל החיים פתאום לקח, כי הרי "אי אפשר להאמין לאף אחד בעולם הזה ובטח לא לחיים עצמם". עמדה ספקנית ושוללת שאינה מותירה בדל של מקום להרפות רגע מהספקות והחקירות, לאפשר רגע אמפטי, של שמחה אמיתית, של נחת, ביחד

לפני מספר שבועות ישבתי מול מטופלת בשנות ה-40 לחייה שהלקתה את עצמה בנוגע לכעסה התמידי על הוריה ועל כך שאינה מצליחה להירתם ולהיות "הבת הטובה". זו שמטפלת בהם עכשיו בזקנתם, קשובה לכל צרכיהם ומגיעה בתדירות גבוהה לבקרם. היא עדין לא השתחררה מהכעס המבעבע בה, הטורד את מנוחתה יומם וליל, על זוג הוריה שאכזבו אותה באופן תדיר במשך כל חייה. "אלה אנשים איומים, מהסוג שאיני רוצה בחיי, לא כקולגות ולא כחברים" היא הוסיפה ואמרה, לצד התלבטויותיה בנוגע להוריה. "בחיים אני משתדלת במכוון להתרחק מסוג כזה של אנשים, אבל פה אלה הם הורי. קשה לי מאוד להתקרב וקשה לי גם להתרחק"

הקשבתי לה ותהיתי על העמדה הקשה והמבקרת שלקחה כלפי עצמה. אמנם חונכנו על המשפט "אל תשליכני לעת זקנה" אבל האם הוא נכון במציאות, בכל מחיר? האם אני צריכה כמטפלת לעזור לה לגלות חמלה כלפי הוריה המתעללים, שנטשו אותה בכל רגע משמעותי בחייה, התעלמו מקיומה כילדה, ונמנעו מלפגוש את צרכיה הרגשיים או האחרים? או שעלי לסייע לה לעזור לעצמה לא להפוך שוב ל"טרף". למנוע מלשחזר, שוב, דינמיקה ארוכת שנים בה היא מחפשת בדרכים שונות את קרבתם, ולא מוצאת. הרי גם כיום הם אינם באמת מעוניינים בעזרתה, ומעדיפים שאחד מאחיה ישהה עמם בזמן אשפוז בבית חולים או בביתם

כן, אני מכירה את התפיסה האומרת שהכעס שאנו חשים, ההתמרמרות, הטינה ארוכת השנים שאנחנו יכולים לפתח בעיקר כלפי דמויות משמעותיות מחיינו יוצרים עבורנו מעין "כלא" פנימי. אנו כלואים בתוך מגוון רגשות שלילים, שלא רק פוגע בנו ובשלוות רוחנו, אלא גם מצמצם את יכולתנו לראות את הזולת כאדם שלם, על מכלול חלקיו – הרעים והטובים. בה בעת אני גם מהרהרת בדפוסים ובהעברות משפחתיות, בין דוריות, לא תמיד מודעות, המתקבעות כצללים שקשה לגרשם. שוב ושוב, הילדה שהפכה לאישה בוגרת, עדין מחפשת את האישור, המילה הטובה, המבט המתפעל בעיני הוריה. היא מזהה מהצד שהם ניתנים במידת מה לאחיה, אך לעולם לא מתקיימים שם עבורה

איני יודעת מה הביא את הוריה להיות מנוכרים כל כך כלפיה. באופן שהיא לפחות חוותה. מה בילדותם פגע בכול אחד מהם, ומדוע הדינמיקה הזוגית הפכה את שניהם להיות בעמדה אחת שאינה מאפשרת לחוות אחד או אחת מהם, לפחות, כהורה מיטיב. האם הרקע של משפחות המוצא שלהם? האם סדר הלידה פה שיחק תפקיד? משהו בלידה שהשתבש? העיתוי בו נולדה להם כבת בכורה

להרגשתי, כפי שאין אמת אחת מוחלטת לגבי רוב היבטי חיינו, כך גם פה לא ניתן לקבוע משהו מוחלט לכיוון זה או אחר. המטופלת כאישה בגירה תמשיך להתבונן בחייה, בעבר ובהווה, ולהתלבט. אולי אף תוכל לראות ולהרגיש את נקודת המבט שהצגתי בפניה האומרת שעצם העובדה שהיא בקשר איתם, שמדי פעם היא טורחת על ארוחת שישי ומזמינה אותם, שהיא מתעניינת בשלומם ולא התנתקה כליל – זהו הישג פסיכולוגי, מוסרי ואישי גדול שלה.


פוסטים אחרונים
Archive
Search By Tags
No tags yet.

© 2014 by H.Stein.

054-6606661

Dr. Nelly Stein

Therapist

  • Facebook Clean Grey
  • YouTube Clean Grey