בתולים! – הרבה אחרי גיל ההתבגרות

פברואר, 2018

"אני מבקש לקבוע פגישה" שמעתי קול מהוסס בטלפון לאחר שעניתי למספר לא מזוהה. "הגעתי אליך דרך האינטרנט, זה בנושא קשר זוגי" אמר ולא יסף. שבוע לאחר מכן, כשהוא יושב מולי, אני מגלה את דורון (שם בדוי), גבר צעיר בשנות השלושים לחייו, נבוך, מהוסס ובורר את מילותיו בקפידה.

במשפטים קצרים הוא מסביר לי, ספק כמספר סיפור שאינו קשור אליו, ספק כמגלה סוד, שמעולם לא חווה קשר זוגי ו/או מיני. מעולם לא חיזר והרגיש שהוא יכול להשיג את מי שנפשו חשקה בו. מעולם לא התנשק, התחבק והלך עם חברה לקולנוע, מעולם לא טעם את טעמו של מפגש מיני מלא.

מהתרשמותי בקליניקה דורון לא לבד. בשנים האחרונות אני נתקלת בתופעה זו יותר ויותר. גברים בסוף שנות העשרים שלהם ועד אמצע שנות ה-40 שלא היו מעולם בקשר זוגי, לא התנסו מינית ואם כן, הרי שבדרך כלל היו אלה מפגשים מיניים בתשלום. נראה שעלינו לבחון מחדש תפיסות הגמוניות לגבי "גבריות מבצעת, מזיינת, תמיד משתוקקת", ולהבין שקיימות היום – אולי יותר מאי פעם – מניפה רחבה של זהויות והתנהגויות גבריות. הבנה המזמינה מבט מעמיק לתהליכים המתרחשים הן חברתית והן תודעתית בעולמם של מטופלינו.

אז מה קורה? כיצד ניתן להבין זאת? אתחיל עם תיאור התופעה ואתן כמה כיווני מחשבה להבנתה:

"אימא'לה, אני פוחד":

דורון וגברים צעירים אחרים שפגשתי מתנסחים בניסוחים מאוד הגיוניים, מנותקי רגש במידה רבה. הם מפעילים תדיר את מה שאנו מכירים כמנגנונים של אינטלקטואליזציה ורציונליזציה, ובכך נשמעים לכאורה הגיוניים ומפוכחים. בה בעת הם מצליחים להסתיר את החרדה הגבוהה שבתוכם. או לפחות זו האשליה. עבורם לחזר, לפתוח בשיחה, לבטא מה שהם מרגישים - זו חוויה מפחידה. כרוכה בהרגשה שהם הופכים לפגיעים באופן שלא יוכלו להגן על עצמם. נדמה שבאותו רגע בו הם רואים, למשל, אישה צעירה המושכת אותם הם נכנסים לסוג של freeze, קיפאון משתק, שאינם מצליחים להתמודד עמו. כאילו "מצבי עצמי" פגיעים בתוכם, ילדיים ומפוחדים, "שולטים" בהם. לא מאפשרים להם ליצור תנועה לקראת יצירת קשר עם בן/בת זוג אטרקטיביים בעיניהם. אחוזי בעתה, מבוהלים וחרדים הם מסתכלים מסביב – בחדרי הכושר, במטבחון בעבודה, בפאבים - על חבריהם המצליחים, במידה כזו או אחרת של הצלחה, להתנהל חברתית עם נשים באופן שאינו נגיש עבורם, ועיניהם כלות.

"אני לא הגבר שחשבתם שאהיה":

תחושת הכישלון המזדחלת והבלתי פוסקת מהדהדת בתוכם בעוצמה כשהם לא מצליחים ליזום ולהגיב לקשרים עם אחרים/ות. החרדה הגואה בתוכם מהדהדת להם שאינם עונים על הציפיות ההגמוניות של "להיות גבר-גבר". אני סבורה שמעבר להרשאה הניתנת לגברים להתנהל מינית בצורה לא מחייבת, ואפילו מזדמנת, קיימות בחברה הישראלית ציפיות גם מהם לחיות בזוגיות ולפתח קשרים רומנטיים. ציפיית "תיבת הנוח" אני קוראת לה, זו שמארגנת את החיים הבוגרים בזוגות-זוגות, וכל כך מוכרת לנשים רבות. היא מתחילה להדהד ולהלחיץ כשאתה גבר המתקרב לגיל 30, ועוד לא הייתה לך חברה כלל. על אחת כמה וכמה אם מדובר בהעדר מוחלט של התנסויות מיניות.

"המסכים הפכו לידידי הטובים ביותר":

להיות פעיל חברתית בכלל, ופעיל בכיוון רומנטי ומיני בפרט, הינה משימה קשה עד קשה מאוד עבור חלק מאתנו. גברים כמו דורון גילו כבר בגיל צעיר שהם לא תמיד יודעים כיצד להתנהל בסיטואציות חברתיות, שהחוויה שלהם היא של מגושמות, רגשית ושפתית, ולעתים אף מוטורית. הם גילו גם שמה שנראה כקל עבור אחרים הינו קשה עד בלתי אפשרי עבורם. ניסיון כזה או אחר, באם נעשה, ושהביא בעקבותיו דחייה ומפח נפש, גורמים לכך שהביטחון העצמי, המעורער מלכתחילה, יתערער עוד יותר. השימוש הזמין במסכי המחשב והסלולרי, על כל הפעילות המוצעת שם – החל מקשרים חברתיים, דרך יו-טיוב, הרצאות, סדרות וכלה בעולם פורנוגרפי עשיר - הופכים את המסכים למקום מפלט. מקום המרגיש בטוח, מוכר ומגן, אם כי למעשה זו כמובן הרגשה אשלייתית גם כן.

"התחרות הזו קשה לי מדי ולכן פרשתי":

כאשר קשה לנו אנו נוטים להימנע. כך גם בחורים כמו דורון הנוטים להיסגר בתוך עצמם, להיצמד עוד יותר לקשרים המשפחתיים הקיימים, לבלות את שעות הפנאי עם ההורים. לעתים הדברים באים לידי ביטוי במגורים משותפים עם ההורים עד גיל 35 לערך, ומעבר למגורים נפרדים שהם רק – למראית עין – ביטוי של נפרדות. בדרך כלל, עדין עיקר הארוחות, שעות סופי השבוע וערבים פנויים מדי – כולם מתקיימים בבית ההורים.

"הילד בן 30 יש לו חום גבוה, הוא שוכב על הספה בבית הוריו" שר אהוד בנאי, ומתאר מציאות מעין זו. יש להוסיף כי לפעמים מתקיימים קשרים עם חבר אחד או שניים, אבל – לרוב - קיימת הימנעות גמורה מליצור קשרים עם נשים. גם אם הן מאותתות שאפשר להתקרב, ואפילו אומרות בגלוי לחבר של חבר של חבר... הרמז הגלוי או הסמוי שאפשר להתקרב רק מלחיץ ומעורר חרדה, וכאב העבר עולה שוב ופועם בחוזקה.

אז מה עושים וכיצד עוזרים?

ברור של קשיים במרחב הטיפולי מאפשר בהדרגה הורדה של אותם מנגנוני הגנה ופגישה עצמית עם חלקי העצמי הכואבים, מפוחדים ולעתים אף מתוסכלים וכועסים. אני עובדת היום בקליניקה שלי גם בעזרת גישת הסכמה תרפיה, המאפשרת זיהוי של חלקי עצמי ילדיים והוריים מופנמים, של תבניות מחשבה שגויות ומעוותות – הקרויות סכמות, ושל דרכי התמודדות לא אדפטיביות.

סכמות אוטומטיות של מחשבה כגון "סטנדרטים נוקשים ולא מתפשרים", "פסימיות", "יחסי סביכות" עם המשפחה ו"פגימות ובושה" עולות ומדוברות, ונעשית עבודה קוגניטיבית ורגשית בעזרת דרכי עבודה חווייתיות ויצירתיות. למשל, עבודה בעזרת דמיון, זיכרונות ילדות, דמויות הוריות משמעותיות ובעיקר עם חלקי עצמי – "מודים" – הקיימים בתוכנו. כל זאת בהתבסס על כך שהמכלול הזה, העצמי שלנו, מוחזק על ידי כוחות של מבוגר בריא. כוחות שהביאו לטיפול ולחיפוש עזרה.

העבודה הטיפולית מחזקת את הכוחות האלה ומסייעת למצוא אלטרנטיבות להתמודדויות הלא אדפטיביות עד כה. כך למשל, במקום להתרחק, "להשתבלל" בתוך עצמו ולנתק מגע, יוכל דורון עם הזמן ליצור יכולת להרגיע את פחדיו ולאט לאט להתקרב אל אותן נשים מושכות אך לפי שעה לחלוטין לא מושגות. זה לא פשוט, לא קורה מיד אבל אפשרי.

#גבריות #בדידות #קשר #בתולים #אהבה #חיפוש #חרדה #מיניות

פוסטים אחרונים