אני עוד רוצה... אני כבר לא

ואני חשבתי, או חונכתי לחשוב, שגברים תמיד "רעבים"... תמיד מוכנים ומזומנים לסקס, "נכונים אלי קרב". "הם לא חושבים כשהמה-שמו שלהם עומד" אמרו לי... והאמנתי. אבל, ככל שעובר הזמן אני שבה ונפגשת במציאות אחרת: כזו בה הנשים הן ה"רעבות", אלה שרוצות יותר, אך פוגשות סירוב, חוסר תשוקה והרבה הרבה תסכול.

אז מה קורה פה? איך אפשר להבין, ובעיקר לעזור, לזוגות הצעירים האלה שמגיעים לקליניקה כשהיא פגועה, עיניה דומעות, מרגישה דחויה ובאמת לא מבינה מה קורה פה. איך הגבר שלה לא מסתער, יוזם, נעתר... מה עם התשוקה הגברית הגדולה עליה כולנו גדלנו...? והגבר שלה, שלהן, יושב מבויש, לא יודע להסביר מה קורה לו. כן, הוא אומר, כבר היו לי קשרים שחשקתי יותר. אני יודע מה זו תשוקה אבל פה זה לא כל כך מתעורר. דווקא בקשר המשמעותי הזה שיש בו כבר החלטה לחיות ביחד, אפילו להרות, לרוץ למרחקים ארוכים.

הם מספרים לי על הדינמיקה הזו בה יחסי המין הולכים ומתמעטים, על הלילות בהן היא פונה, מבקשת ומשדלת אך לא נענית. על העלבון המצטבר בלב, על תחושת הפגיעות שהולכת וגדלה ובעיקר - המרחק ביניהם. דינמיקה בה היא מנסה לתבוע והוא כועס, בה היא מבקשת ומרגישה כפושטת יד לגבי מה שהיה אמור להינתן בנדיבות ובאהבה. על תחושת ההשפלה שמכה בה יום יום ומעלה את הדמעות בעיניה באופן תדיר. הוא רואה אותה בוכה הרבה, כאובה וכואב גם לו. אך כל אלה לא מלבים את התשוקה אלא אפילו להיפך... ושלא נטעה, אלה הם זוגות שמסתדרים בהמון תחומים אחרים – עוזרים זה לזו, מתארגנים עם האחריות הקשורה למשק הבית/ ילדים/עבודה/לימודים. כך לאט לאט מתנפצת מול העיניים הסברה הטוענת שאם יש קשר וחברות גם יחסי המין ישתפרו. האומנם?...

אז זהו, שלא בהכרח. עלינו להכיר בכך שמיניות גברית אינה מקשה אחת, ולבטח אי אפשר להבינה דרך המשקפיים המגדריים המסורתיים של "הוא תמיד רוצה"... הוא לא. יש לכך הסברים שונים ואנסה לפרט פה, בקצרה, כמה נקודות עיקריות:

הפורנוגרפיה, הו הפורנוגרפיה – קשה להאמין עד כמה היא מזיקה ליחסים בכלל וליחסי מין בפרט. יש הרבה מה לומר אך אגיד בעיקר שהצפייה בחומר פורנוגראפי לסוגיו, מגיל צעיר פעמים רבות, יוצרת אצל גברים רבים קשר בין ריגוש מיני לבין תמונות ודימויים מסוימים. כאלה המכילים בתוכם אפשרויות שונות, כמו גוף עם שדיים ענקיים, סצנות של השפלה נשית ובעיקר היכולת לשלוט ולהתגרות מבלי ליצור דיאלוג ולתת דין וחשבון לאף אחד. רק אני והגוף שלי... קשה מאוד, גם אם רוצים, ללמד את המוח – איבר המין הגדול שלנו – להתיר את הקשרים ההדוקים שנוצרו במשך שנים כל כך רבות ולבנות חדשים. קשה לעבור ממיניות עצמית (אוטו-ארוטיות) למיניות בשניים, המחייבת פניות לאחר, גמישות וסבלנות. זה הרי כל כך פשוט לאונן לבד מול משהו שמעורר בך ריגוש עז מבלי שאפילו התאמצת. לא נשכח שהאוננות מבוססת על הרגלים של שנים ארוכות בהן כל גבר יודע איך לגעת בעצמו, מה נעים לו וכאמור - זה לא מחייב השקעה ו"עבודה".

"אני לא מכור" יגידו רבים, ויאמינו לעצמם. ימשיכו לצפות או אם הם בטיפול יפסיקו או ימעיטו בצריכתה. אך יש לקחת בחשבון שגם אם הופסקה הצפייה בפועל הרי שהדימויים, הזיכרונות, התמונות ממשיכים להדהד ולרצד במחשבה.

המרדף הבלתי פוסק אחרי הריגוש – אנחנו חיים בעולם מרצד המקדש את הגירוי, את ההדלקות – ולו לזמן קצר. גם פה המוח והנפש הורגלו לגירויים עזים, קצרי מועד, עד שההתלהבות יורדת ואז מחפשים כמובן את הגירוי הבא. יש פער בין הרצון המודע לקשר ארוך טווח (מסיבות שונות: כי הגיע הזמן, כי צריך, כי כל החברים שלי כבר התחתנו...) לבין מה שמורגלים אליו. מה שמשרת גם את כל מנגנון הפחדים והחששות, שללא עזרה מקצועית קשה לחשוף ולטפל בו.

אז מה מפחיד? עם השינויים הרבים כל כך מסביבנו קשה למדי ליצור גבריות בוטחת, מסופקת. כזו שיכולה להתמודד עם דרישות של בת זוג אבל יותר מכול – עם הדרישות שלי מעצמי כגבר: לעשות אקזיט, להרוויח הרבה, להיות מישהו מיוחד... העולם מבלבל כי עדין קולות הגמונים מציעים את האפשרות לגבריות שמפצלת בתוכה בין חזק לפגיע, בין סקס לבין יחסים, בין נשים לבין גברים. בה בעת, מתקיימת הצעה ספק הזמנה ליחסים שוויוניים, ללקיחת אחריות ויצירת מגע עם החלקים ה"נשיים" שבתוך כל גבר (כן, וגם בתוכנו הנשים יש את החלקים הגבריים הנקשרים לתחרות, לתפקוד להערצת הכוח) אבל זה קשה. כל כך קשה.

שינוי בדינמיקה הזוגית: יש משהו במבט הזה שבני הזוג מלכסנים לכיוונה של בת הזוג שיש בו תערובת של צער המהולה במשהו קשה הרבה יותר. רתיעה... אולי סוג של בוז... לבטח הרבה הרבה אי נעימות... המצב הזה הרי כל כך מאיים עליהם, על הגבריות שלהם, על ערכם העצמי. אם יש משהו שלבטח לא עובד זה להמשיך את הדינמיקה בה את מתחננת והוא כועס והודף. "מגיע לך יותר" אני אומרת לכל אחת מהן, במטרה להעצימה לווסת, להחזיק את הפגיעה. לא להרחיקו עוד יותר. אני יודעת מחד - כבר משהו על טבעם של תהליכים, על הזמן והסבלנות שהם מחייבים, ומנגד - על הצורך הדחוף שדברים יפתרו עכשיו ומייד.

אז בשלב ראשון להפסיק בבקשה את ההתנהלות בה "את מבקשת" – הוא מתרחק או מרצה".

אם פניתם לטיפול, מה טוב, אבל לגייס בתוככם הרבה סבלנות ופניות כדי לאפשר לתהליך להתקיים.

להכיר בכך שלוקח זמן למצוא בתוכנו אפשרות לתנועה, לתזוזה ולשינוי. מהסטריאוטיפים, מהעכבות, מהפיצולים הנפשיים שליוו אותנו כל כך הרבה שנים.

להכיר בכך שמימוש המשאלה להתקרב יכול גם להבהיל אותנו... להרחיק. אז לאט לאט. בסבלנות. לבנות את הקרבה ולהיות קשובים לקצב פעימותיו של הלב.

#מין #פנטזיה #זוגיו #תשוקה #נישואין #נישואים #גברים #עוררות

פוסטים אחרונים
Archive
Search By Tags
No tags yet.

© 2014 by H.Stein.

054-6606661

Dr. Nelly Stein

Therapist

  • Facebook Clean Grey
  • YouTube Clean Grey