נס...

"כולנו זקוקים לחסד, כולנו זקוקים למגע" שרה נורית גלרון בקולה הנפלא. השיר היפה הזה מהדהד באוזני בעוד ימי חג חנוכה נחגגים עכשיו, חג של ניסים בפני עצמו. אך גם בעודי קוראת על מנהג חדש שהשתרש לו. מנהג עממי בקרב נשים הכותבות ביום השמיני של החג משאלה, בקשה לנס, וטומנות את הפתק יחד עם החנוכייה עד לחג של שנה הבאה. איש אינו יודע כיצד התפתח המנהג הזה וכיצד השתרש לו אך הוא תופס תאוצה. לא מעט נשים מספרות על מציאת הזיווג שחלמו, על הילדם שנולדו, על שינוי העבודה המבורך שייחלו לו במהלך השנה שלאחר כתיבת המשאלה.

ניתן כמובן לתהות האם אלה ניסים או מעשה ידי אדם. ידי הרופאים לפוריות או האדם השתלם והצליח לעשות שינוי תעסוקתי, או חברה שעזרה והפגישה בין שני אנשים שחיפשו בן או בת זוג. כך או כך המנעד בין לדבוק רק במציאות הקונקרטית לבין מפגש עם עולם הרוח והאפשרויות הגלומות בו הינו מורכב ולא חד משמעי.

לא רק כמטפלת, אלא גם בעצמי כאדם וכאישה, אני חשה שכולנו, או רובנו, זקוקים לעתים לנס. להגשמת משאלות, לשינוי מבורך, לתחושה שיש לנו מזל ושמישהו ביקום הזה עוזר לנו. "טיפת מזל" אומרים או "מגע של מזל" בתוך חיים מלאי התמודדות, יקום רווי משברים וקשיים - החיים.

אני שואלת את עצמי לפעמים האם המטופלים שלי מצפים לאיזה סוג של נס בעזרתי. שהטיפול יגאל אותם מהמצוקות, מהקשיים, יעשה איזה שינוי מבורך מבלי שיצטרכו לעבוד קשה מדי עבורו. גם התאהבות מגלמת בחובה את הצורך בנס, בגאולה, אפילו מעצמנו...

אני כל כך מבינה את זה. הרי די קשה להצליח להתמודד לגמרי לבד. יש הדבקים באמונה דתית, יש הבונים לעצמם חוקים פנימיים של "עשה ואל תעשה" בתקווה שהם יביאו עמם את המזל המיוחל, יש המוותרים... ויש המגיעים לטיפול.

במקביל ניתן גם לזכור שלפעמים "רק מילה אחת טובה, לא צריך יותר מזה..." יוצרת סוג של נס קטן, מקלה ותומכת. יש רגעים שאנחנו כל כך זקוקים לכך.

את השאר נעשה בעצמנו. חג שמח.