"יש לי איזה 4 נסיעות מתוכננות לחו"ל" אומרת שירה בחיוך. "הראשונה עם הבת שלי, השנייה לחתונה באיטליה. אלה רק הכי קרובות לחודש - חודשיים הבאים" היא מוסיפה. אני חשה צביטה בתוכי.
קנאה מסוימת ביחס לקלות בה היא נוסעת וחוזרת, תהייה לגבי שמירת הרציפות בתהליך הטיפולי שלנו ובעיקר – איזה סוג של געגוע מפתיע לתקופת הסגרים. לשקט שהיה בהם, לכך שלא חייבים לרוץ לשום
מקום כי בלאו הכי הכול סגור.
בהתחלה בעיקר, במהלך שנת 2020, הייתה לי לתקופה איזו הרגשה ש"כולנו בסירה אחת".
עוברים התנסות אנושית גלובלית של מגיפה מעוררת חרדה, אי וודאות ביחס לעתיד ואפילו אולי איום קיומי.
לרגעים שיחקתי עם התקווה שאנחנו לומדים כולנו משהו על הניצול המחפיר של האדם את הגלובוס.
אני כבר יודעת שזו הרגשה מתעתעת, אך היא הדהדה בי חזק.
לצד החרדה והמתח שחשתי, שהיו כרוכים באי וודאות. ציפיתי למענה רפואי, לחזרה לשגרת יום בה אין צורך בלהיזהר כל כך מפני מגע אנושי. בתוכי חשתי תקווה שהקשר שלנו, בני האדם, עם הטבע רק ילך וישתפר מפה. כמיהה שיהיה פה איזה "שיעור" מאלף עבורנו – האנושות.
בתוך כל זה היה איזה רצף מבורך של טיפולים. נכון הם היו בזום, טכניקה חדשה שנלמדה תוך כדי החיים בתקופה זו. שגרת היום התארגנה סביבם לאחר החשש ההתחלתי שאאלץ להפסיק לעבוד בכלל.
צללתי עם מטופלי לעולמות חייהם: החרדה מפני חופשה ללא תשלום או שעות העבודה הארוכות מול
המחשב, בניית שגרת יום פעילה לילדיהם גם בתוך הבתים, שחיקת היחסים המיניים במציאות בה רואים זה את זו כל היום בטרנינג.
כולנו ביחד עקבנו אחר מה שקורה עם החיסונים, בדקנו את העמדות בעד ונגד, את החיים בסגר למול הימים בהם הסגר הוסר. סוגיות של מרחק – קרבה פיזית ורגשית, בריאות למול חולי, לחצים חברתיים למול החלטות אינדיבידואליות – היו כולם במוקד התהליכים. והנה התקווה לחזרה לשגרה הוגשמה אך ההרגשה שהסכר נפרץ. אנחנו מחוסנים (ברובנו) ולכן לא משנה איזה גל קורונה מגיע, דבר לא יעצור אותנו. הגעגוע לטייל וליהנות, לפרוץ את השגרה, אולי אף לפצות את עצמנו על שנתיים קשות ומלאות חרדה (לרובנו) – חזקים מכול.
בה בעת ממשיכים אמצעי המדיה החברתית ומפעילים לחץ בעזרת תמונות מרחבי העולם ואנשים ששבו לטייל. לחץ המנכיח תחושה פנימית של חסר, סוג של רעב, ולכן רצון תמידי להשביעו. תחושת פומו תמידית שבמרכזה - בעיני – הוא לא רק הפחד לפספס משהו אלא לאבד שוב את היכולת לחיות. למצות את החיים.
באופן מובן, במקביל, מתחדש החיפוש אחר זוגיות, חיים מיניים פעילים ומפגשים חברתיים.
שוב מתקיימות מסיבות רבות משתתפים, אירועים מוסיקליים, שימוש פרוע באלכוהול ובסמים.
אני חשה זאת גם בתוכי. תמונות של ים כחול, מפרצים קסומים והרים מיוערים מעולם לא הפעימו את ליבי כמו השנה. איזה חוסר שקט המבקש לו מזור דרך תנועה החוצה. הנה ביקשתי לי שנחזור לשגרה אבל אני עצמי עדיין באי שקט. רובנו להרגשתי. כמה קשה למצוא את האיזון. אולי כמעט בלתי אפשרי... בינתיים.
Comments