על חג האהבה, נשיות ומערכות יחסים


"אז מה את אומרת? אפשר יהיה לעזור לנו...? ממה ששמעת עד עכשיו?..."

שאלה שאני נשאלת שוב ושוב על ידי זוגות הפונים לטיפול. הם במשבר, ותחושות של ייאוש צפות ועולות כמו גם החיפוש אחר התקווה. חיפוש אחר האפשרות לתיקון, ובעקבות הכמיהה להרגיש שוב אהובים ומוערכים.

________________________________________________________________________________


יום האוהבים, הוולנטיין דיי, הוא סוג של יום כזה. הוא מבטא את החיפוש אחר האהבה ואת השמחה באם היא קיימת בחיינו. כן, מדובר ביום ממוסחר להחליא, עטוף בכל סימלי הקיטש (לבבות ורודים, קניית תכשיטים, הזמנות לארוחות יקרות במסעדות), מה שמושך את ליבם של אנשים מחד ומרחיק והודף אחרים – מאידך.


אבל אולי, מעבר לקיטש ולמסחור ניתן לראות את החיפוש אחר הרגע בו נעצרים החיים. הרגע בו אפשר להודות על מה שיש; הוא זוכר לשלוח פרחים, לתכנן בילוי משותף ורומנטי... שינוי נחמד בתוך שגרת היומיום. לא סתם אני מציינת ש"הוא זוכר" היות שנדמה לי שגברים מתחברים ליום הזה יותר מ-ליום המשפחה למשל. יש פה הזדמנות עבורם לסוג של ביצוע - לצאת רומנטיים במידה, אדיבים ומחזרים גם אם במחיר של גרעון כספי קטן. המחוות האלה, שכל כך הרבה נשים אוהבות (וכן, גם אני, מודה בפה מלא) פחות באות לידי ביטוי בימים רגילים. ימים של עבודה, שגרה (כבר אמרנו), מה שנקרא ב"שוטף".

From The Frontispiece Of Le Pater by Alphonse Mucha
From The Frontispiece Of Le Pater by Alphonse Mucha

האם זה מחליש אותנו הנשים? מה בעצם יכול להחליש? אולי להיות שוב בעמדה של הנסיכה המשתוקקת שהאביר שלה קצת יפרגן לה? עמדה פסיבית יותר. פעם, מתוך עמדה פמיניסטית נחרצת מדי הייתי אומרת ש"כן, בוודאות". אם אנחנו רוצות פרחים - שנקנה לעצמנו, ושהמחוות הקטנות האלה לא באמת מעידות על רחשי הלב, המסירות והאהבה שבן הזוג מרגיש כלפינו. היום אני קצת סבורה אחרת. חשה שמותר קצת להתפנק, שאם זוכרים אותנו ואת מה שאנחנו אוהבות זה לא בהכרח מחליש אותנו. מחוות כמו פרח, כרטיס מרגש או כל מתנה היוצאת מהלב מעידות כי מישהו בצד השני של הקשר רואה אותנו וזה העיקר.


אין בכך לומר שלנו אסור ליזום, לפנק, לחשוב... אבל זה מה שאנחנו עושות – בדרך כלל – במרבית ימות השנה, לא?



ולסיום – ואולי הכי חשוב – מזכירות לכן הנשים לא לשכוח לאהוב את עצמכן בכל יום ולא כרגש התלוי במתנה כזו או אחרת. לזכור שאנחנו בעלות ערך ומשמעות, אהובות גם אם זה לא נאמר בתדירות הרצויה. זכרו שיש הבדל מגדרי שכיח למדי בו גברים מביעים רגש והערכה דרך ביצוע ופעולה (כמו לקנות, לקחת את האוטו לטסט) בעוד שאנו זקוקות לביטוי המילולי, התכוף יותר. אם זוכרים את זה השוני מסביר את הפער בין גברים לבין נשים ויכול להקל.


ולנטיין שמח.