לא מרשה לעצמי להגיד או לאותת לו שאני רוצה קרבה, מין או כל דבר כזה", אמרה שירה והסמיקה. שירה בת 31. נולדה וגדלה בתל אביב, במעוז הליברליות לכאורה, ועדיין - להרגשתה - אינה מסוגלת להרשות לעצמה לבטא את מיניותה. היא נבוכה, חוששת ממצב בו תחוש פגיעה. היא יודעת שאין זה כך בפועל (ברמה המחשבתית) אך מרגישה שאם תגיד משהו בנושא לבן זוגה היא תיתפס כ"מלוכלכת", "לא צנועה".
שירה אינה יחידה. מטופלות רבות (לעתים גם גברים), חשות שאין להן הרשאה פנימית לבטא את רגשותיהן וצרכיהן. המצב מחריף במיוחד כשמדובר בעולם המיני.
הן לא לבד. גם בצד השני – הצד של בעלי המקצוע - יש קשיים לתת הרשאה – עצמית ולאדם השני/ה.
"קשה לי מאוד לדבר עם מטופליי על המיניות שלהם" אומרת ליה, מטפלת זוגית מנוסה וותיקה. "לא עברתי כל הכשרה לכך, ובית הורי השמרני מהדהד באוזני מסרים של אסור/מותר, צנוע/לא צנוע. אני לא מרשה לעצמי לשאול אותם ישירות מה קורה בחייהם האינטימיים, בעיקר בהיבטיהם המיניים". ליה כמובן מבינה שברגע שהיא חשה כך הרי שמטופליה חשים בזאת, גם באופן לא מודע, והמרחב של השיח בנושא מצטמצם כמעט לחלוטין.
אז הנה קושי של שתי נשים, האחת מטופלת והשנייה מטפלת - לשוחח על מיניות באופן ישיר וכן. הבה נבין מהי הכוונה בכך "שהן לא מרשות לעצמן?", מהי אותה "הרשאה"?
הרשאה במשמעות – Permission - הוא מושג מנטלי המבטא את היכולת הפנימית של מטופלים ומטופלות, מטפלים ומטפלות, לדבר על נושאים טעונים כמו רגשות, צרכים נפשיים ואף על מיניות. מדובר ביכולת לדבר באופן ישיר על כמיהות ותשוקות, איברי מין ותנוחות, יחסים וחלומות. זוהי יכולת נלמדת שלעתים רבות מתמודדת עם איסורי ילדות וציווים שליליים מהעבר – בקרב שני הצדדים.
העדר היכולת לתת לעצמנו הרשאה להיות כנות בנוגע לרגשותינו ולצרכינו המיניים מצמצמת כמובן את התקשורת שלנו עם בני הזוג שלנו. בה בעת, העדר הרשאה (או הרשאה נמוכה) מצידנו כמטפלות מצמצת את היכולת הקלינית שלנו בחדר הטיפולים. זה כאילו שנמחקים "איזורים שלמים של הנפש", או של הדיאלוג – בין עם בן או בת זוגנו ובין עם מטופלינו.
הסבר נוסף ודוגמאות אפשר למצוא בקורס המקוון שלי למטפלות שאינן מטפלות מיניות, שבכל זאת מוצאות שהן זקוקות לסל הכלים הזה בכדי להצליח לסייע אפילו יותר למטופלים ומטופלות במגוון תחומים. מזמינה גם אותך להצטרף אליי למסע.
Comments