יפעת שתקה במבוכה. היא נשמה עמוקות ואמרה: "אני מלאה ברגשות אשמה כלפיך. לחץ ואשמה. נדמה לי שכל הזמן אני מאכזבת אותך כי איני רוצה אותך כמו קודם. האמת היא שהתשוקה נעלמה לי. כאילו נמחקה לי מהגוף. כאילו אני יכולה לחיות מעכשיו בלי כל הרגשות האלה, לא בטוחה שאני יודעת להסביר מדוע. זה פשוט מרגיש ככה".
זה היה כ-20 דקות לאחר שרון נכנס לקליניקה יחד עמה. שניהם לבושים היטב, בצורה אופנתית ונעימה לעין, וניכר ששניהם משקיעים רבות בטיפוח אישי. הם מחייכים זה לזו במבוכה ואז גם אלי. ההגעה לטיפול דוברה ביניהם במשך זמן ארוך, אך היה חשש להגיע. חשש שמא הדברים שיעלו יפגעו ואולי אפילו יסכנו את הקשר שלהם.
רון לקח נשימה ארוכה, מחה לרגע את קצה עינו, ואמר: "אני מאוד אוהב את יפעת. נמשך אליה ורוצה להיות איתה מכל בחינה. אבל, וזה ממש קשה לי לומר, החוויה אינה הדדית. יפעת מתרחקת ממני כשאני מניח את ידי עליה, מזיזה את הראש כשאני רוצה לנשק אותה. היא לא יוזמת בעצמה שום מגע, לא מנשקת ולא מחבקת". רון השתתק והעצב שאפף אותו הרגיש לי כמעט מוחשי למגע.
דבריה של יפעת מוכרים לו. הם נאמרו לו קודם לטיפול מספר פעמים. הוא הסתכל עליה ארוכות, נאנח מעט וחייך בעצב. "אז מה עושים עכשיו?" שאל אותה ואותי.
אני הצטרפתי בליבי לאנחה שלו. זו לא הפעם הראשונה שאני שומעת מנשים על החוויה הזו של "מחיקת או נעילת המיניות בתוכן". נשים שידעו ליהנות ממין וממיניות ואף לבטא הנאה זו. סוגיות של תשוקה הן החמקמקות והמורכבות יותר לפתרון במסגרת טיפול פסיכו-סקסואלי. יתכן שכאשר אדבר עם יפעת בנפרד אוכל לקבל הצצה, ולו חלקית, למתרחש בנפשה. לפיכך, אני מזמינה אותה לשיחה אישית והיא נעתרת.
רון יוצא בשתיקה מהחדר כשהוא נושא אלי את מבטו. אני חווה שם ייאוש מהול בתקווה.
Σχόλια