יפעת נכנסת לחדר הטיפולים כשהיא מחייכת אלי. ניכר שהיא חשה הקלה כשאינה מלווה על ידי רון. היא מתחילה לדבר על נושאים שונים, ובשלב מסוים אני פונה אליה ישירות ושואלת: "כמה זמן שאינך חשה תשוקה בכלל?" יפעת פוערת מולי זוג עיני שקד יפות ואומרת:"מי אמר שאין לי תשוקה?"
נדהמתי, אני מודה, והגבתי ב-"כך הבנתי מרון. גם ממך בשיחות הראשונות. אז מה בעצם קורה פה?"
"איבדתי את התשוקה לרון במשך השנים. בעצם יש לי חשק, יש לי פנטזיות לפעמים ואני גם יודעת לאונן ולהגיע לאורגזמה כשאני צריכה" היא משיבה.
"זו תמונה מאוד שונה ממה שהצטיירה פה" אני עונה לה.
"נכון, כי איני רוצה לפגוע בו. אכחיש לעולמים שהוא לא מושך אותי. הוא החבר הכי טוב שלי", היא משיבה מיד.
"עכשיו אני מבינה מדוע הוא זה שיזם את ההגעה לטיפול ואת היססת".
"מה יכולתי לעשות?" היא שואלת. לרגע משתררת שתיקה בחדר.
"עלינו לדבר עמו, אעזור לך בכך. נדבר עמו בעדינות היות שגם לא לדבר, לשמור סוד, סוג של פיל בחדר, עושה נזק רב ליחסים" אני מהרהרת בקול. "האם את יודעת מה פגע בחשק שלך?"
"כן, הוא זחוח כזה. מבסוט מעצמו יותר מדי. די ביקורתי, יודע להיות לגלגני. זה ממש סוגר אותי ומרחיק אותי בכל מובן. לא יודע להקשיב. הפסקתי לשתף אותו בכל מיני דברים שקורים לי", היא יודעת לומר במהירות.
דבריה מעלים בי מחשבה על כמה המוח שלנו הוא איבר המין החשוב ביותר שלנו. עד כמה ההיבטים של היחסים כמו הקשבה והתחשבות משמעותיים, ולא רק הגוף הפיזי. התשוקה בתחילת הקשר היא תחושה בגוון של פסיכוזה התחלתית בה אנו לא רוצים ולא מצליחים לראות את המציאות על החלקים הפחות נעימים של בן או בת הזוג. זו משמעותה של התאהבות השמה לנו סוג של מסך עשן מול עינינו. לאט לאט המסך מתפוגג והאתגר הגדול הוא לעבור לאהבה המקבלת גם את החסרונות. ואולי בעצם האתגר הגדול הוא לא רק המעבר מהתאהבות לאהבה אלא לאהבה בזכות הדברים שמפריעים לנו כל כך ולא למרות היותם.
משהו לחשוב עליו,
ממני אליך.
Opmerkingen