לא תאמין מה עבר עלי בשבוע האחרון: פרק שמיני

סיפור בהמשכים: פרק זמן של שבוע לא נראה ארוך במיוחד אבל יכולים לקרות בו הרבה דברים משמעותיים. המון... העולם יכול להשתנות לגמרי. זה מה שקרה לאורן, לאשתו עופרה ולידידתה דורי. הפרק הקודם עסק בעופרה ובמה שקרה לה ביום שבת. והפעם, הפרק עוסק באורן ובמה שקרה לו ביום ראשון בבוקר... מזמינה אתכם לקרוא ולהמשיך לעקוב.

אורן – ראשון בבוקר:

אני מתעורר שוב לבדי במיטה הזוגית הגדולה שלנו. שבוע שלם שאני ישן לבדי ושונא את זה. זוהי שעת בוקר מוקדמת ושקט של טרום שבוע אופף את החדר ומחבק אותי. אני חש במתיחות שבתוכי, במיוחד כשאני מושיט את היד לצידה של עופרה ונוכח בהיעדרה. בבת אחת אני נזכר בשבוע שעבר עלינו. הלילה היא לא אצל דורי. הידיעה שהיא לא שם, שהתעקשה לישון ליד יותם, מנחמת אותי קצת. אני נזכר שהצעתי להחליף אותה, אך היא סירבה בעקשנות, ולכן ויתרתי. אני מכיר אותה כבר. עקשנית זאתי, כשהיא מחליטה משהו אין לי סיכוי לשנות את דעתה, אמרתי לעצמי. אז הלכתי הביתה. לפחות איתמר חזר הביתה איתי, התקלח וישן שם בחדרו, לא רחוק ממני. אני ממשיך להרהר. מצחיק, הוא הבכן הבכור שלי, כבר קצין בצבא ומשרת בקבע, ואני עדיין מרגיש צורך להגן עליו, על שני הבנים שלי. בעצם גם על עופרה.

אני שם לב שהשעה רבע לשבע ומנצל את העובדה שהשעון המעורר מכוון לרבע שעה מאוחר יותר כדי לאפשר לעצמי עוד כמה רגעים של שקט ורביצה במיטה. מריץ בראשי את רצף האירועים של השבוע שעבר, כמי שצופה בסרט. אני רואה מול עיניי את עופרה בסלון שלנו, מספרת לי על הרומן שלה עם דורי, שהיא בעצם דורית מהעבודה שלי, זו שפעם זיינתי, ובמזנון, שבו שיתפה אותי שהיא יודעת על הזיון הזה, ובעצם ניחשה שהיו עוד כל מיני סטוצים במהלך השנים.

כל השנים הללו הרגשתי שאני חרא של בן אדם. אמרתי לעצמי, לא נורא אם היא לא יודעת, אני אוהב אותה, וכל אלה לא באמת נחשבים, כך הרגעתי את עצמי. אבל לשבת מולה ולהסתכל בעיניה הכחולות ולדעת שהיא יודעת היה קשה יותר ממה שציפיתי. הכי קשה היה לגלות השבוע שהיא בעצם אוהבת יותר נשים והתכחשה לעצמה כל השנים, שהיא חיה איתי חיים של פשרה, של סוד. שהחיים איתי הדגישו לה עד כמה היא נמצאת בחסר, לא במקום שהיא רוצה להיות בו, ואלמלא הבנים הייתה קמה והולכת מזמן. המחשבה הזו מעלה בי צביטה של כאב בתוכי, שם למעלה בחזה, באזור הלב.

אני מעודד את עצמי שלמרות הכול, בשבוע הזה גם הצלחתי להתנהג קצת אחרת. לא להכחיש, לא לשקר, להתמודד ישירות. בחרתי הפעם להודות באמת היות שהבנתי, שזו הדרך לתת סיכוי ליחסים האלה שלנו. אני לא מצטער על זה. אני מרגיש שקצת גדלתי, למרות שאני לא באמת יודע מה יהיה כי כששאלתי אותה, "מה יהיה עכשיו איתנו?" היא ענתה ש"נראה, אני לא יכולה לחזור אחורה... חייבת להקשיב לעצמי, ללב שלי." חבל, זה לא נשמע לי טוב.

אני מתחיל לקום ומרגיש שאני נמצא באי ודאות גדולה. מצב שאני ממש לא אוהב, אבל לא יודע מה לומר כשהיא בעצמה עדיין לא יודעת אם תישאר אצל דורי או תשכור דירה.

"בכל מקרה, כשיותם ירגיש יותר טוב אנחנו חייבים לדבר עם הבנים וליידע אותם בשינויים אצלנו," אני מוצא את עצמי מדבר בקול לעצמי מול המראה שבחדר האמבטיה. משפשף בידי את הזקן שצמח לי בשבוע הזה, כי לא היה לי כוח אפילו להתגלח. יא אללה, איזה מצב חרא, אני ממשיך לחשוב כשאני נכנס למקלחת. מה אני אגיד עכשיו לאימא שלי? ובעבודה? ומה נעשה עם הדירה? לזה באמת לא ציפיתי. איזה שבוע מחורבן. באמת לא להאמין. לא רק נפצע לי הילד, אלא הלכו לי גם הנישואין. המים החמים קצת משפרים את ההרגשה ומנחמים אותי שאיכשהו דברים יסתדרו. זה נעים לכמה רגעים ותו לא.

כשאני יוצא ומתעטף במגבת הגדולה הצהובה, המגבת שעופרה תמיד לא סבלה ורצתה למסור, אני שומע את איתמר קורא לי. "אבא בוא, דחוף". קולו נשמע מתוח. "אני בא, אני בא" אני עונה לו וממהר לצאת. "רק זה היה חסר לי. עוד שבוע מחורבן שמתחיל ככה. מה עכשיו?"...