לא תאמין מה עבר עלי בשבוע האחרון: פרק שביעי

סיפור בהמשכים: פרק זמן של שבוע לא נראה ארוך במיוחד אבל יכולים לקרות בו הרבה דברים משמעותיים. המון... העולם יכול להשתנות לגמרי. זה מה שקרה לאורן, לאשתו עופרה ולידידתה דורי. הפרק הקודם עסק בדורי ובמה שקרה לה ביום שישי. והפעם, הפרק עוסק בעופרה ובמה שקרה לה ביום שבת... מזמינה אתכם לקרוא ולהמשיך לעקוב.

עופרה – שבת:

אני יושבת פה ליד יותמי שלי, שישן בשלווה במיטת בית החולים, מחזיקה את ידו בידי. אני מתבוננת בו בשנתו ושמחה לראות שהוא רגוע, כי קודם סבל מכאבים ברגל הפצועה. אורן ואיתמר נמצאים כרגע בחוץ, הם הלכו לאכול, וטוב לי שרק אני איתו, בשקט, בלי שאצטרך להסתכל על אורן ולחשוב איך אני מתנהלת מולו בלי שהילדים ירגישו.

כבר שעת ערב מוקדמת ועדיין לא הייתי בבית. בעצם אני לא בטוחה למה בדיוק אני קוראת היום "בית". מאתמול לפנות ערב, הרגע שהגעתי לבית החולים, לא דיברתי עם דורי, לא התקלחתי, ובקושי אכלתי. עברה עליי יממה שלמה של בהלה לאחר ששמעתי שהג'יפ של יותם והחבר'ה מהפלוגה שלו עלה על מוקש ישן, מאלו שזרועים שם ברמת הגולן.

יפה מצידה של דורי שהקפיצה אותי לבית החולים, אני חושבת לעצמי. היא ראתה כמה נסערת הייתי ופחדה שאנהג כך. אני שבה ונזכרת איך חיבקתי אותה חזק ליד פתח המיון, בלי מילים, ושם נפרדנו. אני מרגישה שהיא מבינה שכרגע מה שחשוב זה יותמי ולא דבר אחר, ששום דבר אחר לא יכול להיות בפוקוס שלי הרגע, לא היא ובטח לא אורן.

איתמר ואורן נכנסים לחדר. למראה איתמרי, בני שהגיח לעולם רק שלוש דקות לפני אחיו התאום אבל תמיד התנהג כבן הבכור. היום הוא קצין הלבוש במדי צה"ל ועטור בדרגות הסרן החדשות שלו, שפניו עדיין פני ילד עם עור צח ובלוריתו חומה. אני מתפתה לרגע להושיט אליה את ידי וללטפה. פניי מאירות, והוא מחייך אליי בחזרה. הוא מגניב מבט חטוף לאורן לפני שהוא מגיש לי בידו האחת כוס קפה באריזה חד־פעמית. "קפה הפוך על סויה, כמו שגבירתי אוהבת," הוא אומר בחיוך וקורץ לי. אני מחייכת חיוך גדול ומרגישה שהלב שלי קופץ לקראתו. ידו השנייה, שהייתה מוסתרת עד כה מאחורי גבו, מושטת גם לעברי עם סנדויץ' די גדול, עטוף בעטיפה חצי שקופה, חצי מנייר. "וסנדויץ' גבינה צהובה כמו שאת אוהבת. ארוחת ערב לאימא האהובה שלי," הוא מוסיף.

"תודה איתמרי," אני אומרת בשקט ולוקחת את הכוס ולאחר מכן את הכריך. אני חשה בעוצמה את אהבתו וחושבת לעצמי, דווקא הוא, הבן שלי, ולא בעלי, הוא זה שתמיד רואה אותי, מנסה לעודד אותי, שם בשבילי. אני מתבוננת באורן שעומד שקט מצידה השני של המיטה, מביט בי במבט חצי מושפל ותוהה, האם סיפר משהו לאיתמר על השבוע שעבר עלינו? אני יודעת שאיתמר שלנו תמיד היה בשביל שנינו משענת להישען עליה. היה מתאים שיגיד לו, אתה שומע, איזה שבוע עבר עליי ועל אימא, לא תאמין, אני מגחכת לעצמי.

יותמי מתחיל להיאנח, לזוז במיטה אנה ואנה. הנה הוא פוקח את עיניו במבט ממעורפל ומבולבל, רואה - לא רואה אותנו סביבו. שלושתנו מתבוננים בו בציפייה, אך הוא שב ועוצם את עיניו ונרדם. אני נושמת נשימה עמוקה ומתכוננת לעוד לילה לבן.

דמותה של דורי הולכת ומתרחקת ממני.