לא תאמין מה עבר עלי בשבוע האחרון: פרק חמישי

סיפור בהמשכים: פרק זמן של שבוע לא נראה ארוך במיוחד אבל יכולים לקרות בו הרבה דברים משמעותיים. המון... העולם יכול להשתנות לגמרי. זה מה שקרה לאורן, לאשתו עופרה ולידידתה דורי. הפרק הקודם עסק באורן ובמה שקרה לו ביום חמישי. והפעם, הפרק עוסק בעופרה ובמה שקרה לה באותו היום... מזמינה אתכם לקרוא ולהמשיך לעקוב.

עופרה – יום חמישי:

אני שוב במשרד שלי אבל לא מצליחה להתרכז. אני שמה לב שהידיים שלי רועדות. רעד קל, כמו גל, האוחז בכל גופי. תופס ולא מרפה. אני מודעת לכך שאני צריכה לעבור על כמה תיקים חדשים, כמו שהבטחתי לשותף שלי אהרון, אבל הדבר האחרון שאני פנויה אליו הוא עבודה. קשה לי ממש להתרכז, וארוחת הצהריים עם אורן בהחלט לא עזרה לי. "מה יהיה עכשיו עם החיים הפרטיים שלי?" אני שואלת את עצמי בעודי יושבת מול השולחן העמוס בניירת.

מחשבותיי חוזרות למפגש עם אורן. לא ציפיתי שהוא יהיה כל כך קשוב ומתרצה. אפילו כנוע במידה מסוימת. זה לא האורן שאני מכירה. האורן הדעתן, הקולני, זה שאף פעם לא מודה בכלום. אני חושבת על מה שאמר לי בקשר לדורי, ועל ההדגשה שלא הייתה "אף אחת אחרת אחריה"... מה זה אומר? האם לפניה היו נשים אחרות?" אני נזכרת בערבים דומים לערב ההוא לפני שנתיים בהם איחר להגיע הביתה, גם כשהילדים היו קטנים ולמרות שביקשתי שיקדים ולו לפחות לספר להם סיפור לפני השינה. כהרגלו הוא היה מאחר, ממלמל איזו התנצלות ורץ לשירותים ולמקלחת, ושוב לא היה נגיש לאיזו שעה.

"הילדים... הם כבר לא ילדים קטנים אבל מה נגיד להם? מה אני אסביר? שאימא התאהבה באישה, ומממשת כמיהה עמוקה של שנים? שהאישה הזו שכבה פעם עם אבא שלכם?" אני חושבת לעצמי ומסובבת תוך כדי את הטבעת על אצבעי. הרגל של שנים שכאשר אני חושבת על משהו לעומק אני צריכה להרגיש אותה ולמשש את המתכת החלקה עם ריקועי הדגים והכוכבים. זה מרגיע אותי קצת.

"מזל שהם לא מגיעים לסופ"ש" אני מרגיעה את עצמי. "יש לי עוד כמה ימים לחשוב על כל הבלגאן הזה ולהחליט מה אני עושה למרות שדי קשה לי עם החלטות" אני מהדהרת ביני לבין עצמי. מרגישה שאני חייבת להחליט היות ששניהם – אורן ודורי – מחכים למוצא פי. משתוקקים שאבחר באחד מהם. זו אולי הפעם הראשונה בחיי שאני זו שנושאים אליה עיניים. זה מלחיץ אבל גם קצת מחמיא לי.

החדר מתחיל להחשיך, ואני מדליקה את המנורה הקטנה שעל שולחן העבודה שלי.

לפתע נפתחת הדלת לאיטה ודמות מוכרת עומדת בפתח החדר. אני מתבוננת בה בהפתעה ופי נפער קלות, ליבי מדלג בתוכי.

"דורי, מה את עושה פה? איזו הפתעה" אני שומעת את עצמי אומרת בקול רם, קצת צורם אפילו לאוזני. "אמרתי לך שאני צריכה קצת זמן לחשוב" אני נוזפת בה.

דורי מתקדמת לעברי, וכשהיא מתקרבת אני רואה את פניה המיוסרות. "לא יכולתי להישאר רחוקה. זה אכל אותי מבפנים. אפילו לא היה ברור לי אם תגיעי אלי הביתה הערב, ובכלל מה תעשי ולאן תלכי" היא אומרת בקול רפה משהו. זו לא הדורי שאסרטיבית שלמדתי להכיר. דמות שונה עומדת מולי ואני מתקשה להישאר כועסת ומרוחקת.

אני קמה מכיסאי ופוסעת לקראתה. דורי נושאת אלי עיניים בתקווה.