"האמת שהגענו כי ידענו שאנחנו צריכים עזרה, אבל בעצם לא בא לנו להיות בטיפול" אמרו גבי ואיילת כבר בפגישה הראשונה. "זה ממש תקוע באמצע החיים וצריך לפנות את לוח הזמנים בשביל זה" הוסיף גבי. איילת מצידה הודתה ש- "אני בעצמי עוסקת בטיפול וכבר יש לי את הטיפול הפרטני שלי והדרכה אז לא ממש בא לי עוד מסגרת טיפולית".
מה הייתם עושים במצב כזה?
האם לקרוא לכך "התנגדות בטיפול"? או להניח לזה ולראות האם העמדה הפנימית תשתנה עם הזמן? או אולי להקשיב לנאמר בין ומאחורי המילים ולזהות את המסר החבוי, כנראה הלא מודע?
הנחתי... למרות האמירות המוצהרות האלה הגיעו בני הזוג לטיפול הזוגי בקביעות, והתמידו בו כחצי שנה. הם שיתפו פעולה והתבוננו בעצמם ובדינמיקה הזוגית שלהם. יחד עם זאת, בד בבד עם ההגעה המסורה והקבועה, הייתה לי תחושה לא נוחה כמטפלת. מין צל שריחף מעל התהליך ולא לגמרי היה ברור לי מה מקורו... האמירות של "לא בא לי טיפול" עדיין הדהדו.
בשיחה האחרונה הבנתי. לאחר שגבי פתח ואמר "מעולם יחסינו לא היו טובים כמו עכשיו" והביט באיילה ממושכות. ולאחר שאיילה הנהנה וסיפרה שהיא חשה בטוחה בו ובאהבתו כפי שלא הצליחה להרגיש בעבר. בחדר הושתתה ההכרה שבעקבות הטיפול נטען הקשר הזוגי שלהם במשמעויות חדשות של אינטימיות וקרבה למרות 20 שנות היכרותם.
ואז הכתה בי ההכרה. "שניכם אנשים מאוד עצמאיים, עם הרבה כוחות, ולכן לא היה לכם פשוט להגיע לפה ולהביע איזו נזקקות" שיתפתי אותם בהבנה הפתאומית שצמחה בי. "זאת הסיבה שלצד ההתמסרות לטיפול הדהד כל הזמן סוג של ביטוי להתמרמרות לגבי הצורך בו. סוג של עמדה דו-משמעית ששניכם החזקתם".
גבי ואיילה הנהנו. התעלומה נפתרה.
Comments