יום האישה בעין המלחמה



מרינה או אולגה, נטשה ואולי מריה; איני יודעת את שמה של כל אחת מהנשים הללו, שהפכו בימים האחרונים לפליטות. אני מסתכלת בתמונות שלהן עומדות בתורים הארוכים במחסומים, או בחיפוש אחר מצרכי מזון, ישובות במכונית עם ילדה על הידיים, ברכבת הממלטת אותן לגרמניה או פולין. האמת, זה לא משנה לאן. העיקר כמה שיותר מהר לברוח מהמדינה שלהן לאזור בטוח וחופשי.

 

יום הנשים חל היום, בזמן נדידה של נשים רבות וילדיהן. הן בורחות מארץ מולדתן, עוזבות מאחוריהן חיים מוכרים, הורים ואף בני זוג שאינם יכולים לצאת (חל איסור על גברים בגילאי 18-60 לצאת מהמדינה בשל גיוס אפשרי). נסות על נפשן תוך שהן מטפלות בילדיהן ומגוננות עליהם.

Seated Woman in an Interior (c. 1916) Reijer Stolk (Dutch, 1896 - 1945)
Seated Woman in an Interior (c. 1916) Reijer Stolk (Dutch, 1896 - 1945)

התמונות מעלות אזכורים קשים של ימי השואה. כבת לדור שני איני יכולה שלא לחשוב על כך גם כן. אני מנסה לשער מה הייתי עושה במקומן, במטרה להגן על בנותיי; חושבת על הנכד המתוק והיקר שלי בן כמעט 8 חודשים, מוגן בבית חם עם שני הוריו לידו.


כל מחשבה כזו מעוררת בי כעס על מי שאחראים למצב הקטסטרופלי הזה, לצד דאגה לנוכח אי הוודאות והעמימות שנשים אלו חוות. דרך הגוף אני חווה משהו מהעייפות, מהלחץ בשל הצורך לעמוד בתורים, מחוסר האונים כשהן צריכות להתחנן על נפשן מול חייל פולני או גרמני. עולה בי חמלה גדולה. חמלה שאותה חשות ומבטאות כנראה גם נשים אחרות, למשל בצד של מולדובה ופולין. הן, שלא כמוני, לפחות יכולות לעזור בפועל. מתארגנות עם מזון, שמיכות ובגדים כדי לתת יד לפליטות החדשות שעתידן אינו ברור וכלל אינו מובטח.



הפעימה אותי אמירתה של אחת מהן:


"לקחנו איתנו 3 תיקים. האחד מלא בחפצים המשמרים את זיכרון העבר, השני מלא בחפצים שאנו נזקקים להם בהווה והשלישי – ריק. הוא יאגור בתוכו את העתיד"

פיוטי ומלא השראה.


אני כולי תקווה שהתיק השלישי יאגור בתוכו זיכרונות של אנשים מיטיבים, מציאת פרנסה והצלחה בגידול ילדיהן בסביבה יותר בטוחה – פיזית ונפשית.